עשרה סיפורים העוסקים באנשים המביטים לאחור על החיים שחלפו ועל רגעי המפנה שבהם, פרי עטה של הסופרת הקנדית הנערצת, אמנית הסיפור הקצר, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, אליס מונרו.
סיפורים מעוררי השתאות ועונג, המספקים הצצה אל היסודות העלומים בלבה של כל חוויה אנושית ומלמדים אותנו על עצמנו משהו שלא ידענו קודם לכן.
הייתי חולמת על אמי, ואף שהפרטים בחלום השתנו, ההפתעה בו לא השתנתה. החלום פסק, מן הסתם היה שקוף מדי באופטימיות שלו, קל מדי בסלחנותו.
בחלום הייתי בגילי האמיתי, חייתי את חיי האמיתיים, וגיליתי שאמא שלי עדיין בחיים. למען האמת היא מתה בשנות החמישים המוקדמות שלה, שהיו שנות העשרים המוקדמות שלי.) לפעמים מצאתי את עצמי במטבח שלנו, שם אמי רידדה קלתית לפאי על השולחן, או שטפה כלים בגיגית הבהירה החבוטה אדומת השפה. אך בפעמים אחרות נתקלתי בה ברחוב, במקומות שלגמרי לא ציפיתי לראותה. חוצה לובי יפה של בית מלון, או עומדת בתור בשדה התעופה. היא נראתה טוב — לא בדיוק מלאת חיים, לא לגמרי חפה מהשפעותיה של המחלה המשתקת שאחזה בה בציפורניה במשך עשור או יותר לפני מותה, אבל טוב הרבה יותר ממה שזכרתי, עד כדי פליאה. אה, זה רק רעד קל ביד, היא אמרה, ואיזו נוקשות בצד הזה של הפנים. מציק קצת, אבל אני מסתדרת.
