ספרה האחרון של הסופרת הקנדית הנערצת, אמנית הסיפור הקצר, אליס מונרו.
מונרו, שהודיעה בשנת 2013 על פרישתה מכתיבה בגיל 81, אמרה כי חיים יקרים הוא הספר האוטוביוגרפי ביותר שלה: "אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים - והאינטימיים ביותר - שיש לי לומר על חיי".
בקובץ הסיפורים מגישה מונרו אסופת מצבים ומערכות יחסים, לכאורה מתוך החיים ה"רגילים", אך בכל אחד מסיפוריה שזורה אי-רגילות. כתיבתה הצלולה, המאופקת והמבריקה הופכת את הספר לאחד מיהלומיה המלוטשים ביותר.
ברגע שפיטר העלה את המזוודה שלה על הרכבת, הוא נראה להוט לפַנות את הדרך. אבל לא לעזוב. הוא הסביר לה שהוא רק חושש שהרכבת תתחיל לנוע. הוא עמד על הרציף, נושא מבט אל חלונן ומנופף. מחייך, מנופף. החיוך שהפנה לקטי היה רחב, זורח, נטול כל ספק שהוא, כאילו האמין שלנצח תוסיף להיות לפלא בעיניו, והוא בעיניה. החיוך שהפנה לאשתו נראה אופטימי ובוטח, ואיזו נחישות היתה נסוכה בו. משהו שלא בקלות ניתן לתאר במילים, ובאמת ייתכן שלעולם לא יתואר. אילו גרטה היתה מעירה דבר כזה, הוא היה אומר, נו באמת. והיא היתה מסכימה איתו, מתוך מחשבה שאין זה טבעי שאנשים המתראים יום־יום, בלי הרף, יידרשו להסברים כלשהם.
