על חברות שנרקמת בין אשה צעירה ובין מטפלת זרה בספרה ה-12 של חנה בת שחר (שם העט של הסופרת החרדית חנה אייכנשטיין), אשר ספריה זיכו אותה בפרס נוימן, פרס ראש הממשלה ופרס גולדברג.
רוחמה, צעירה חולנית בת 26, נישאת למנחם, שהתייתם מהוריו. לאחר נישואיהם מחלתה של רוחמה מחמירה. היא מתקשה להרות וחוששת שהמחלה הפכה אותה לעקרה. למרות אהבתה לבעלה היא בודדה ומיואשת, וכשהיא מתיידדת עם אלקה, מטפלת סיעודית מפולין הצעירה ממנה בשנים ספורות, היא מוצאת נחמה בחברות זו.
ברגע של קרבה אלקה מבטיחה לה ש״הכול יהיה בסדר״, ורוחמה מאמינה לה בלב שלם. ימים רבים היא מהרהרת בהבטחה זו בהקיץ ובחלום, בלי לדעת אם היתה זו אמירה סתמית, אשליה או הבטחה ממשית ואמיתית.
רוחמה פתחה את דלת דירת הוריה במפתח שבידה. בשבת אחרי הצהריים נראתה הדירה שקטה וריקה יותר מתמיד. אימה לא היתה במטבח, ותחילה התגנב חשש לליבה. אבל כשנכנסה אל הסלון המואר בשמש השוקעת, מצאה אותה שוכבת על הספה, כרית למראשותיה והיא מכורבלת בשמיכת הצמר הדהויה. מבטה היה נעוץ בדלת הזכוכית של המרפסת.
״איחרת. חשבתי שכבר לא תגיעי," נימת נזיפה נשמעה בקולה, ונקיפת אשמה פקדה את רוחמה. מאז עזבה אלקה את הבית היא נשארת לבדה, ובימים אלה כשאינה יוצאת מהבית, בדידותה מעיקה עליה כפליים.
