ליאת לוינהר בי מתעדת את ההשלכות הפרטיות מאוד של אירוע עולמי בעל ממדים היסטוריים: 11 בספטמבר, 2001, השעה 8:46, המטוס הראשון מתנגש במגדל התאומים הצפוני, ושי לוינהר, ברוקר מצליח בוול-סטריט שמשרדו היה בקומה 103, נהרג במקום, מותיר אחריו את בתו היחידה, ספיר, תינוקת בת שישה שבועות, ואת ליאת, אלמנה צעירה בת 28.
המחברת טווה את דמותו של שי ומשרטטת את תווי המתאר של העדרו, מספרת על הדרמה של הימים והשעות הראשונות וגם על שגרת האבל שעימה היא התמודדה ומתמודדת שנים אחר כך. לרגעים מזעזע, לרגעים מצחיק, וכמעט כל הזמן מעורר הזדהות, מאז שהלכת אינו דף זיכרון, אלא מקור השראה לחיים.
למה כולם מחפשים את שי פתאום?
"הוא בעבודה," אני אומרת, "מה קורה, אבא? למה כולם מחפשים אותו?"
"תגיד לה, תגיד לה," אני שומעת את אמא שלי ברקע. הקול שלה נשמע היסטרי, וההורים שלי גרושים בכלל. מה היא עושה שם?
"מה קרה, אבא?" אני חוזרת, והוא עונה, "מטוס פגע בתאומים."
"באיזה מגדל?" אני שואלת במהירות, והתשובה לא מאחרת להגיע. "בשניהם," אבא שלי אומר, ואז חוזר לאט, כאילו מנסה להבין בעצמו, "מטוסים פגעו בשני המגדלים."
אני מפנה לכיוונו של צביקה מבט המום.
וזה הסוף של החיים הראשונים שלי.
