יותר מחמישים שנה אחרי היעלמה של אחותה התינוקת יוצאת רונית פיינגולד למסע בעקבות אביה ואמה, שנודעה לימים כסופרת מרים עקביא, בחיפוש אחרי האחות הגדולה שמעולם לא הכירה. התוצאה: ממואר אישי הנקרא כספר מתח וחושף שכבות של הזנחה ושל השתקה.
"מרץ 1947. בעלון הקיבוץ יש דוחות מפורטים על העגלים שנולדו, משקלם ובריאותם, וגם דוחות על מצב הפרות והפלחה. אין זכר לרשימה או ידיעה על זוג צעירים, שהלכו ללדת וחזרו בלי תינוקת" - מה קרה לתינוקת? האם מתה ימים ספורים אחרי הלידה? האם נחטפה? האם נמסרה להורים אחרים - עשירים יותר, מקושרים יותר - מזוג הצעירים הפליטים שהיו הוריה?
בילדותי סיפרו הוריי לי ולאחותי ששבע שנים לפני שנולדתי הייתה להם תינוקת. קראו לה ברכה, אמרו בקצרה. התינוקת חלתה כשעדיין היו בבית החולים, ויום אחד אמרו להם שמתה. אמרו להם, והם האמינו.
כך עד להתפוצצות פרשת ילדי תימן.
אז הבין אבי שמכיוון שלא ראו קבר ולא את גופת התינוקת, ייתכן שגם היא, כמו ילדים אחרים, ניתנה לאנשים זרים, בעלי זכויות יתר וממון, שאינם ניצולים משם. הוא החל לחפש, בדיסקרטיות רבה. כעובד מדינה לשעבר, לא רצה להפגין עוינות כלפי הממסד, אך הוא חשד שהממסד קָשר קֶשר נגדם. הם הרי היו אז צעירים מאוד, ובקושי דיברו עברית. אמי הייתה חולת שחפת בתום המלחמה. אולי מישהו בבית החולים חשב שהם לא יוכלו לגדל את התינוקת.
