תל אביב 2021, ואמא כבר בת 95. במרחבי השכחה מזדמן לה איזה בדל זיכרון, רגע של צלילות. בחוץ קורונה, בבית דמנציה, אבל דווקא הימים האלה מזמנים לאם ולבתה רגעים של חמלה. נעלמה הביקורתיות, נותרה האהבה.
עכשיו, כשכבר כמעט מאוחר מדי, מבקשת הבת להבין את מה שמעבר לשתיקות: איך נותרה אמה בחיים כל שנות המלחמה? מה היה טיב היחסים בינה לבין אביה? האם היתה מאושרת? מי היתה האישה הזאת - האלגנטית, האמיצה, החרדתית, המסתורית?
מסע ספרותי בעקבות אחת התעלומות הגדולות שמלוות כל אחד ואחת מאיתנו - מי היתה אמא שלי? - בספרה השני של רינה גרינולד, שהוא הומאז' מרגש לאימהות, החושף את המורכבות והאינטימיות של יחסי אם בת.
הלב שלי מחסיר פעימה כשליזה מתקשרת.
כשאני עונה היא ממהרת להרגיע אותי בקולה הרך, המחויך, ש"הכול בסדר". פשוט, אמא went crazy again.
הן חזרו מטיול בחוץ. ליזה ניסתה לשכנע אותה שחוץ משתיהן, אין איש בבית. אמא לא השתכנעה. המוח הדמנטי שלה מייצר סרטים מוזרים, והיא בטוחה שכל מה שמוקרן בראשה ממשי לגמרי.
אני שומעת את ליזה מנסה שוב ושוב, באנגלית ובעברית הרצוצות שבפיה, לשכנע את אמא שאין איש מלבדן בבית. לבסוף היא מבקשת ממני שאדבר איתה.
האָשָׁם לא בשפה. גם אני לא מצליחה להבהיר לה שמה שהיא רואה שאוב מדמיונה.
כשאני מציעה לבסוף שתיתן לי לדבר עם אחד האנשים שנמצאים בביתה, היא אומרת לי בלחש: "לא כל כך נעים לי, הם יחשבו שאני רוצה לגרש אותם."
"אבל זה מה שאת רוצה, לא? שהם יסתלקו..."
"כן, אבל לא נעים לי שהם ידעו."
"אז מה נעשה, אמא?"
שתיקה. אני שומעת את הנשימות שלה.
לבסוף היא אומרת, "את צריכה לבוא לפה."
