ממואר שובר לב, שבו מתאר רנה דה סקאטי את החודשים שבהם תמך בחברו וליווה אותו אל מותו ממחלת האיידס, זמן קצר לפני הכנסת התרופות ("הקוקטייל") ששינו מקצה לקצה את פני המחלה ואת גורל החולים בה.
באומץ, ברגישות ובחמלה מתאר דה סקאטי את האמביוולנטיות במערכת היחסים בינו ובין חברו וגם אל מול אנשי הצוות הרפואי, את החרדה האיומה מפני המוות של החולה עצמו ושל הסובבים אותו, את אובדן הפרטיות והעלבון, ומציג מתוך העדות האישית שאלות אוניברסליות על הקרבה ומסירות, על תפיסת השונה ועל מקומה של הספרות: האם יש לה כלל כוח מרפא והאם אפשר באמצעותה ללוות אדם אל מותו?
"זו כתיבה בגוף ראשון, היא דרשה ממני כנות מוחלטת, אבל הייתי חייב למצוא דרך להשאיר את האישיות שלי בצל", סיפר דה סקאטי לרונן טל בשיחה שהתפרסמה בהארץ. "ז'יל היה אדם קשה ולא רציתי להעלים את ההיבט הזה באישיות שלו, לא רציתי לכתוב ספר סנטימנטלי. ויחד עם זה לא רציתי להמציא שום דבר שלא קרה באמת, כי המציאות היתה קשה והתגובה שלו למציאות הזאת היתה קשה".
הספר ראה אור לראשונה בשנת 1994. התרגום העברי לספר הוא מהמהדורה המחודשת, משנת 2022, והוא כולל אחרית דבר שכתב דה סקאטי, המתייחס בה – במרחק של שלושה עשורים מהאירועים שתוארו בספר ועם הידע שנצבר על מחלת האיידס והטיפול בה – למשמעות של חברות אמת.
מבלי שבחרתי בכך בעצמי, הוּבלתי בשל רצף של אירועים ורצונו של חבר, ללוות אותו אל מותו. תמכתי בו במחלתו, בסבלו, עד לסופו, מפני שכך רצה. במשך שבועות אחדים, הייתי עד לפסיעתו בנתיב לעבר מה שהוא כינה ה״מחיקה״ שלו, כאשר הוא וכל החברים הסובבים אותו באותו זמן ידעו שהמונח היה משולל מכל מובן או שלפחות היה יכול להשתמע אחרת.
בימיו האחרונים הוא אמר לי, הוא, שהיה סופר, שלא היה לו הכוח לתאר את אשר חווה ושאיש לא יוכל לתאר את מאבקו במוות כשהיה בבית החולים. הוא אמר לי שעוד חבר שגם הוא סופר, שליווה אותו לאורך כל מחלתו, ואנוכי הכרנו היטב את הדברים שראינו כדי לספרם. זו היתה קריאה לעזרה.
