בגיל 85 הדהימה הסופרת הארגנטינאית אורורה ונטוריני את ארגנטינה עם הרומן הנועז בנות דודות – ספר חצוף ופרוע ששובר את כללי הסגנון והתוכן, ומצליח בו-בזמן לשעשע, לזעזע ולחדור אל הלב, עם סיפורן של יוּנה ובנות משפחתה, כל אחת מהן מוכת גורל בדרכה: דודתה הקנאית, אחותה הנכה המעוותת, דודניתה שהוקרבה על מזבח השמרנות, ודודנית נוספת, גמדה ערמומית שעוסקת בזנות.
יוּנה היא אישה צעירה בעלת לקות שכלית כלשהי וכישרון ציור יוצא דופן. בעזרתו, ובעזרת מילון, חדות מחשבה וכוח רצון, היא מחלצת את עצמה מקיום של ניוון, עליבות וניצול ומצליחה לספר את סיפורה ואת סיפורן של בנות משפחתה.
אורורה ונטוריני (2015-1922), ילידת ארגנטינה שגלתה לפריז ב־1955, לאחר ההפיכה הצבאית בארגנטינה, ושבה למולדתה לאחר 25 שנים, כתבה יותר מארבעים ספרים. ב־1948 העניקה לה ועדה בראשות חורחה לואיס בורחס פרס על קובץ שיריה הראשון, אולם בנות דודות הוא שזיכה אותה לראשונה בפרס ספרותי חשוב ובהכרה עולמית. אחרית דבר: מריאנה אנריקס
אימא שלי הייתה מהמורות עם מקל מצביע, סינר לבן וקשוחה מאוד, אבל היא לימדה היטב בבית ספר פרוורי שלמדו בו ילדים ממעמד הביניים ומטה ולא מוכשרים במיוחד. הכי טוב היה רוּבֵּן פְיוֹרְלַנדי, הבן של בעל המכולת. אימא שלי השמישה את המצביע על הראשים של אלה שעשו צחוק ושלחה אותם לפינה עם אוזני חזיר מקרטון צבוע. כמעט לא היו סוררים חוזרים. אימא שלי חשבה שחוֹשֵׂךְ שבטו שונא בנו. בכיתה ג' קראו לה הסניוריטה של כיתה ג' אבל היא הייתה נשואה לאבא שלי שנטש אותה ואף פעם לא חזר הביתה לשאת באחריות של אבי משפחה. היא עבדה בהוראה בבקרים וחזרה בשתיים אחר הצהריים. האוכל כבר היה מוכן כי רוּפינה, השחרחורת שכיהנה כעוזרת בית חשובה מאוד, ידעה לבשל. לי נמאס מנזיד כל יום. בחצר האחורית קִרקר לול שנתן לנו אוכל ובגינה בצבצו דלועים בצבע זהוב פלאי שמשות עקורות ממרומי שמיים ומשוקעות ארצה, צמחו לצד סיגליות ושיחי ורדים חולניים שאף אחד לא טיפל בהם, הם התעקשו להוסיף איזה נופך מבושם לביב האומלל הזה.
