בניניה מקיאוולי היא נוכלת. אבל לא נוכלת רגילה. היא נוכלת טובה. כבר בהיותה ילדה, היא מבינה ש"הטובים" בספרים מתוארים תמיד כתמימים, נטולי יוזמה, התולים את גורלם בידי ההשגחה העליונה, ואילו "הרעים", חורשי המזימות, מפעילים את שכלם ושולטים בגורלם. בניניה, בת לאב שתיין ורודן, משתמשת בתבונתה כדי להגשים את משאלותיה ולהבטיח לעצמה חיים מעניינים ועשירים. אגב כך היא תעזור לזולת ותיטיב את מצבן של אמהּ ושל אחותה, הסובלות גם הן מחמתו של האב.
הרומן התפרסם ב-1914, תקופה שבה לנשים - בוודאי לילדות - לא היתה זכות להשמיע את קולן. דמותה של בניניה מקיאוולי, ילדה פיקחית ולימים אישה צעירה המפלסת את דרכה בעולם בתושייה וביצירתיות, מעמידה בסיפור חייה חזון חיוני ומלא השראה.
שרלוט פרקינס גילמן היתה סופרת, משוררת ופעילה חברתית, שסירבה להיות מתויגת כפמיניסטית בלבד. לאחר לידת בתה סבלה ממה שמאובחן כיום כדיכאון אחרי לידה, ובצעד חריג לתקופתה עזבה את בן זוגה. בשנת 1892 פרסמה את יצירתה המפורסמת ביותר, הטפט הצהוב - סיפור קצר, אוטוביוגרפי למחצה, העוסק בדיכאון לאחר לידה, בפתולוגיזציה של חוויות של נשים על ידי הממסד הרפואי ובדיכוי במסגרת הנישואים. הסיפור, שתורגם לעברית ב-1933 (כן, כן!) וידוע גם כ"נייר הקיר הצהוב", נהפך לרב מכר במאה העשרים, ונכלל באינספור אנתולוגיות של ספרות נשים, ספרות אמריקאית וספרי לימוד.
כשהייתי ילדה שמעתי תפילה לכבוד השנה החדשה מפי הכומר שלנו, ויליאם ו' קאטר, אדם מלומד ונאור, בעל שליטה נהדרת בשפה. הוא ניגן קצת בקולו, כפי שעושים אנשים כשהם מתפללים — אגב, איך כמרים יכולים להתפלל כך במצפון שקט בשעה שכתבי הקודש אוסרים עלינו מפורשות לשאת תפילות ארוכות בציבור? בכל זאת הם מתפללים כך, ואותו הכומר המשיך והטעים, "אתה ידעת" את זה ו־"אתה יד־ע—ת" את ההוא, כדי להתאים לניגון. זה בלבל אותי מאוד, כל ה"אתה ידעת" האלה, כי אותי לימדו תמיד שלא מנומס לומר כל הזמן "אתה יודע" בתוך שיחה, ולא הצלחתי להבין למה באנגלית של המלך ג'יימס זה ראוי, ובאנגלית של המלכה ויקטוריה לא.
