כמו בנובלה צרפתית, הנער ולדימיר, בן שש עשרה, מתענג על טיולים רגליים ארוכים עם ספר ביד, מדקלם שירה ומתאהב - בזינאידה, נסיכה המבוגרת ממנו בחמש שנים. הוא מקבל ממנה מסרים שמטלטלים את נפשו, ובהדרגה מתברר לו כי גם היא מאוהבת. אבל במי?
משולשי אוהבים ידועים כמגבירי השתוקקות, ובאהבה ראשונה שכתב איוון טורגנייב ב-1860, כשהיה בן 42, אהבתו הראשונה של ולדימיר תגרום לסחרחורת ועינוגים, כאב ופחד, כמו גם לאידיאליזציה של האהובה או של האהבה עצמה.
הייתי אז בן שש־עשרה. הדבר קרה בקיץ 1833.
גרתי במוסקבה, בבית הוריי. הם שכרו בית קיץ ליד שער קָלוּז'סקָיָה, מול גן נֶסְקוּצְ'נִי. התכוננתי לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, אך למדתי מעט מאוד ובלי להיחפז. איש לא הגביל את חירותי. עשיתי כרצוני, בייחוד מאז נפרדתי מאחרון מוריי הפרטיים, צרפתי שמעולם לא הסכין עם המחשבה שהוא נפל כמו פצצה (comme une bombe) ברוסיה, ובארשת פנים ממורמרת רבץ ימים תמימים במיטתו. אבי נהג בי באדישות לבבית, אמי כמעט לא נתנה את דעתה עלי, אף שלא היו לה עוד ילדים מלבדי: דאגות אחרות כילו אותה. אבי, אדם צעיר עדיין ויפה תואר, התחתן איתה מטעמי נוחות: היא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. אמי ניהלה חיים עצובים למדי: דאגה, קינאה וכעסה ללא הרף, אך לא בנוכחותו של אבי. היא פחדה ממנו מאוד והוא נהג בה בנוקשות, בקרירות ובריחוק. מימיי לא פגשתי אדם מעודן ונינוח, שופע ביטחון עצמי ואדנותי כמותו.
