"הספר המקורי, המוזר והמפחיד ביותר שקראתי, ולמרות זאת הוא מלא בדברים שילדים יאהבו", כתבה דיאנה ווין ג'ונס, מהסופרות המקוריות והאהובות בתחום הפנטזיה לנוער, על קלסיקת הפנטזיה האפלה קוֹרָלַיין מאת ניל גיימן – עכשיו בתרגום חדש מאת הילית חמו מאיר.
קורליין עברה לא מזמן עם אביה ואמה לדירה חדשה, אפלה וקודרת, שיש בה 153 דברים כחולים, 21 חלונות ו-14 דלתות - 13 מהן נפתחות ונסגרות, אך הדלת ה-14 נעולה. כשקורליין מוצאת מפתח שחור גדול שפותח את הדלת, היא פוסעת דרכה למסדרון שמוביל לדירה שנראית בדיוק כמו הדירה שלה. רק שהדירה הזאת היא אחרת: האוכל שם טעים יותר, ארגז הצעצועים מלא בחפצים מופלאים ויש שם כפילים של הוריה: אמא אחרת ואבא אחר, שרוצים לשנות את קורליין ולעולם לא לתת לה ללכת.
קוֹרָלַיין היא מעשייה מקורית ומפחידה, אך גם משעשעת, חיובית ומעצימה, לדור הצעיר ולמבוגרים כאחד, שזכתה בפרסי הוגו ונבולה לנובלה הטובה ביותר בשנת 2003 ועובדה ב-2009 לסרט קורליין ודלת הקסמים, שהיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט המונפש הטוב ביותר.
קורליין גילתה את הדלת זמן מה אחרי שהם עברו לגור.
זה היה בית ישן מאוד – היתה עליית גג בראש הבית, והיה מרתף מתחת לבית, ובחוץ היתה גינה מגודלת עם עצים עתיקים וענקיים.
לא כל הבית היה שייך למשפחה של קורליין – הוא היה גדול מדי. אבל חלק ממנו היה שייך לה.
בבית הישן גרו אנשים נוספים.
גברת ספִּינְק וגברת פוֹרְסִיבֶּל חיו בדירה שמתחת לדירה של קורליין, בקומת הקרקע. שתיהן היו זקנות ועגלגלות והן חלקו את דירתן עם כמה כלבי טרייר סקוטיים מזדקנים שהיו להם שמות כמו היימיש ואֶנדרוּ וג'וֹק. פעם, לפני הרבה שנים, גברת ספינק וגברת פורסיבל היו שחקניות, כפי שגברת ספינק סיפרה לקורליין בפעם הראשונה שפגשה בה.
