גבר מבוגר, בריא בעל כורחו, יוצא למסעות. הוא דוהר על סוס חרדותיו, מחשב קצים ומתווה גבולות בין זכרונות ילדות, לידה והורות, מחשבות על גירושים, בקבוקי שתייה קלה ותיאורים תאוותניים של סקס קפדני. כל אלה מלווים את תהליך הפרידה מלא האהבה אך נעדר הסנטימנטים שלו מאמו, המכלה את ימיה במוסד רפואי.
סוף היא יצירת הפרוזה הראשונה, נועזת ובוטה, של יעקב מישורי - צייר, אמן פלסטי ומורה בעל נוכחות בשדה האמנות הישראלי.
כותב על הספר אלעד בר-נוי (ynet):
מישורי בוחן את חוויות הקיום היסודיות ביותר - אהבה, פרידה, לידה, סקס, מוות - מתוך הגוף החוצה, ובתוך כל אלה, לצד הסחי והריקבון, הוא מצליח למצוא יופי. יופי מצמית.
"רוצים להצליח? אז תמותו במקום להתאבד," שאג אל חלל הכיתה, וכך, עם ה"תמותו" וה"להתאבד", נדחף הבוקר בכוח אל צהרי היום.
עיניו ברקו בשובבות עוד טרם התפשטה ושקעה הדממה בחלל, ורמזו על חיוך פנימי שנחבא מאחורי פס שפתיו הקפוצות. הוא אסר עליהם לגרור כיסאות, ותבע מהם להרים אותם. קול חיכוך המתכת ברצפה הוציא אותו מדעתו ופרע את הריכוז המנומס שדרש מהם. אחרי דקה של התארגנות שבה הדממה לכיתה. הוא השיג בדיוק את מה שרצה. רוקן את הכיתה מהטמטום הקולני של מצהלות החיים.
