"חוף מנהטן" הוא ספרה החמישי של הסופרת האמריקאית ג'ניפר איגן ("מפגש עם חוליית הבריונים" - עליו זכתה בפרס פוליצר).
מפגש גורלי אחד ישנה את חייה של אנה קריגן לעד, אבל בגיל 12 - אין לאנה סיכוי להבין מה היא רואה. המפגש של אביה עם דקסטר סטיילס יתפענח רק מקץ שנים, כשהאב ייעלם כאילו בלע אותו האוקיינוס, כשהמשפחה תתפורר, כשזיכרון האחות האהובה, השואפת לראשונה את ריחו של הים הגדול, יצוף ויעלה וישבור את הלב.
צעד אחר צעד, בנחישות מהולה בכאב, תקים עצמה אנה מן השברים ותבחר לעצמה קיום כפול הנע בין שני קטבים - הים והיבשה. היא תחתור תחת האפשרויות הדלות הניצבות בפניה בשנות הארבעים של המאה שעברה, ותתעקש להצטרף לצוות המכשיר את ספינות המלחמה האמריקאיות לקראת שובן אל החזית. יותר מכך, אנה קריגן תהפוך לאמודאית הראשונה בצי.
"חוף מנהטן" היא יצירה רבת עוצמה המתקיימת מעל ומתחת למים. אין בה אבות מתפקדים, אך יש בה כוחות טבע המנהלים את העולם. אין בה אור מנחם, אך את החושך מסלקת לעתים שמש החודרת מבעד לעננים. ויש גם סיפור אהבה אסור שקם ונהיה ומערבל הכול, ופלנקטון המאיר את המים העכורים, הסמיכים, בזוהר נוטע תקווה.
"רק כשהגיעו לביתו של מר סטיילס הבינה אנה שאביה עצבני. תחילה הסיחה הנסיעה את דעתה, כששייטו על אוֹשן פּארקוויי, הכביש שחוצה את ברוקלין, כאילו הם בדרך לקוני איילנד, אף שחלפו רק ארבעה ימים מחג המולד והיה קר מכדי לרדת לחוף. ואחר כך גם הבית עצמו: ארמון לבנים זהובות בגובה שלוש קומות, חלונות סביב־סביב וסוככים מתנופפים בצהוב וירוק צעקניים. הבית האחרון ברחוב, זה שנגמר בים.
אביה החליק והצמיד את הדגם J למדרכה ודומם את המנוע. "טוּטְס," הוא אמר, "אל תמצמצי בבית של מר סטיילס."
"ברור שלא אמצמץ בבית שלו."
"את ממצמצת עכשיו."
"לא," היא אמרה. "אני מצמצמת את העיניים שלי."
"זה נקרא למצמץ," היא אמר. "נתת את ההגדרה המדויקת."
"לא בעיני."
הוא פנה אליה חדות. "אל תמצמצי."
זה הרגע שבו הבינה. היא שמעה אותו בולע בקושי והרגישה ציוץ של דאגה בבטנה. היא לא היתה רגילה לראות את אביה עצבני. לא מרוכז, כן. שקוע במחשבות, ועוד איך."
