תרגום חדש לקלסיקה של גייל פארנט משנת 1972.
שילה לוין היא יהודייה אמריקאית שלא עונה לדרישות החברה - היא סובלת מעודף משקל, היא מתולתלת, יש לה אף יהודי מדי ובגיל שלושים היא עדיין רווקה. הספר הוא למעשה מכתב התאבדות ארוך, מצחיק וחסר עכבות, שבו מספרת לוין על קורותיה מרגע לידתה ועד ההחלטה לשים קץ לחייה, לא לפני שתשאיר מכתב שיגרום לאוהביה להתחרט על מעשיהם.
הספר כיכב מיד עם צאתו ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, נמכר במיליוני עותקים, תורגם בשנת 1973 לעברית על ידי נורית יהודאי וכעת הוא רואה אור בהוצאת תכלת בתרגום חדש ומוער מאת שלי גרוס, שהוסיפה לו גם אחרית דבר.
לפני כמה שנים, בצד המזרחי של מנהטן, ממש לא רחוק מבלומינגדייל'ס, הקים איש אחד דוכן למכירת מילקשייק דיאטטי. מילקשייק שוקולד טעים במיוחד שהכיל שבעים ושבע קלוריות בלבד. ובכן, מה אני אגיד לכם, נשים שמנות הגיעו לשם מקרוב ומרחוק ובשעת הצהריים השתרך לו מדי יום תור ארוך מסביב לבלוק. רק שבעים ושבע קלוריות וטעם גן עדן! אני הייתי מאלה ששתו שני מילקשייקים כל יום.
רבות מהנשים שאלו את בעל הדוכן מה היה במשקה. הוא רק חייך ואמר, "מרכיב סודי". הנשים התחילו לפקפק בעובדה שבמילקשייק יש באמת רק שבעים ושבע קלוריות. הן אירגנו משלחת והלכו לעירייה (או לאן שלא הולכים כדי להתלונן). האיש נחקר על ידי משרד הבריאות (או על ידי כל גוף אחר שחוקר דברים מהסוג הזה). בכל אחד מהשייקים האלה היו יותר ממאתיים ושמונים קלוריות! איך הוא היה מסוגל? "איך הוא היה מסוגל לשקר ככה?" קמה זעקה.
אני מתאבדת. מי רוצה לחיות בעולם שבו גברים משקרים בקלוריות? כן, אני עומדת להרוג את עצמי. כשתימצא גופתי בדירת החדר הקטנה מדי והיקרה מדי שלי, היא תהיה שרועה על מכתב ההתאבדות הזה. אבא שלי יקרא ויהנהן.
