רוני ותום החקירה השלישית

הפעם האחרונה שנפגשתי עם צמד הבלשים הצעירים היתה בבוקר חורפי, שבו התפרסמה באחד העיתונים כתבה גדולה שכתבתי עליהם. סיפרתי בה איך שני ילדים בכיתה ו' הצליחו במו ידיהם להציל ארמון תל אביבי ישן ואת הזקן הערירי שהתגורר בו, ואיך גילו אוצר יהלומים שהיה טמון במשך עשרות שנים מתחת לאדמה.

גשם זלעפות ירד בזמן ששלושתנו ישבנו בבית הקפה הפינתי הקבוע שלנו. השניים אחזו בעיתון בעיניים בורקות, נרגשים לראות את תמונתם מתנוססת בראש הכתבה. אחרי שסיימו לקרוא את הכתבה שלוש פעמים רצופות, ואחרי שסיימו לשתות את השוקו החם שהזמנתי להם, הלכו רוני ותום לדרכם ואני חזרתי לענייני.

מאז עברו כמה חודשים, שבהם לא שמעתי מהם דבר. הייתי בטוח שהם המשיכו בחייהם, כמו כל ילד אחר בגילם. ואז, ערב אחד, במהלך חופשת הפסח, בעודי יושב על הספה בביתי ובוהה במהדורת החדשות היומית בטלוויזיה, צד את עיני סיפור מוזר. כתב חדשות דיווח מצפון הארץ על פשע משונה ביותר שהתרחש באותו יום. הוא לא מסר יותר מדי פרטים, אך ציין שמי שהביאו ללכידת הפושע היו שני ילדים בני שתים עשרה. מיד הזדקפתי במקומי. האם יכול להיות שמדובר בשני חברַי הצעירים? הסקרנות לא נתנה לי מנוח. למחרת בבוקר לקחתי את מכוניתי ונסעתי צפונה, אל הקיבוץ הוותיק שעל שפת הכנרת, שבו התרחש הפשע המוזר. שום דבר לא היה יכול להכין אותי למה שגיליתי כשהגעתי לשם. אבל אולי כדאי שאספר את כל הסיפור כמו שצריך, מהתחלה.