דמות חסרת שם מסיעה חבר גוסס בכבישי פּוֹרטוֹ אָלֶגְרֶה. החבר מת באמצע פקק תנועה. הדמות – סופר שלא מצליח למכור את ספריו ושמתפרנס מתרגום – מרגיש צורך עז לצאת. לנסוע, ללכת, לחפש דבר מה שאינו ידוע.
החיפוש מעורר את כל חושי הדמות ואנו נעים במרחבים גיאוגרפיים שונים – בין בוסטון, פורטו אלגרה וסנטה קתרינה – וגם בין ההווה לעבר, באינספור מיקרו-עלילות בספרו של ז'ואאו ז'ילברטו נוֹל, שנולד ב-1946, בפורטו אלגרה שבדרום ברזיל.
"זהו ספר שההשתקעות בו היא מיידית ואבסולוטית", כתב יותם שווימר ב-ynet. "נול מצליח היכן שסופרים עכשוויים רבים נכשלים: הוא מספר סיפור טוב באמצעים חריגים, מניח במרכז את הרגש, ובוחן מהו קיומו של הרגש בקיום המודרני בכלל. על-ידי תנועה מתמדת מהפנים אל החוץ, מעביר נול את קוראיו חוויה כמעט מיסטית. חוויה שספרות טובה באמת מסוגלת לה".
ז'וֹאָאוּ מולי עכשיו. חיוור. הוא שואל אם מתחשק לי להכין קפה. כן, אני אומר.
אני מביא את הספלים. שואל אם ככה סוכר זה טוב. אנחנו מקשיבים לווילי נלסון שר את September Song. זה הדבר היחיד שהבאתי מהנסיעה הקצרה לארצות הברית. תקליט של וילי נלסון.
ז'וֹאָאוּ כאילו תופס משהו באוויר. הוא מחייך. אני נוגע בזרועו של ז'וֹאָאוּ, הלילה יורד, ואני אומר שהוא צריך ללכת לישון עכשיו.
