בספר בבשרי החי מקובצים סיפורים בנושא “האישה החריגה” החיה בצל השגרה של הפרט הממוצע בעיר המנוכרת. סיפוריה של ג’אקוני עשויים ממעברים חלקלקים ודיאלוגים מלאי תעוזה אך שהדברים בהם לא תמיד נאמרים במלואם. כתיבתה מכניסה את הקורא למצב של דריכות מסוימת, לאשליה של קיום שאינה מתגשמת לעולם – תחושה מוכרת לרבים החיים במאה העשרים וכזו שרק מעטים יודעם להמחיש.
ורה ג’אקוני אינה מסתירה את אהבתה למסורת הסופרות האנגלוסקסיות שאהבו להעמיד את הריאליזם ב”בפינה”, כגון פלאנרי אוקונור או יודורה וולטי ואפילו קת’רין מנספילד – מסורת ספרותית שהעניקה לקורא פרספקטיבות מגוונות לא פחות מאשר מיטב הספרות האקספרימנטלית של המאה העשרים. גם ורה ג’אקוני עורכת ניסויים ספרותיים – אך היא עושה זאת בידיעה שאי אפשר לספר את המציאות אך בהחלט יש טעם לתאר באימה ובפליאה את הפרגמנטים שאנו תופסים מתוכה.
עמוד 33:
"היא עמדה כל הבוקר במטבח וסיימה להכין שלוש עוגות שהיה עליה למסור אחר הצהריים. מאחוריה חזרה הטלוויזיה על המראות של פיגוע הטרור, אותם מראות שוב ושוב כבר שעתיים. אמנדה לא שמה לב למה שנאמר. שתי בנותיה, לעומת זאת, לא התיקו מבטן מהמסך. לפעמים הן נראו לאמנדה כמו שתי קופסאות של עור חם, והיא רצתה לפתוח להן את הראש כדי לדעת על מה הן חושבות."
