ילד נולד לעולם של אלימות וכאשר הוא מכה את אביו למוות הוא נלכד, נאסר ומוחזק בבית חולים פסיכיאטרי. מכאן לא יכולים לצמוח שום חיים חדשים והטיפול שהוא מקבל, טוב ככל שיהא, לעולם לא ישחרר אותו. כל מה שנותרו לו הן ההזיות, והגיבור תוהה אם הוא מסוגל, בכוח הדמיון, להפוך את הזיותיו כך שיחווה אותן כממשיות.
האם יוכל לשלוט בהן כרצונו, לדמיין כרצונו וכך לחיות חיים אחרים של ממש? האם הוא יכול לרצות משהו אחר מכפי שהוא רוצה? לאחר שנכשל בכל הניסיונות הללו הוא חושב על פתרון אחר, לתת לדמויות מקום בספר, לכתוב אותן כך שייראו לו ממשיות יותר מכל הזיה. לאחר שהוא מתאהב בפסיכולוגית שלו ומדמיין את חייהם יחד, הוא מגיע לדרגת ייאוש חדשה. בנקודת התחתית הזאת מופיע מעריץ, חולה שמאושפז יחד עמו המדרבן אותו לחרוג מעבר להזיותיו האישיות ולחשוב על האנושות כולה הנוטלת חלק בסיפור שהוא כותב.
ספרו הראשון בפרוזה של תדהר ניר, העוסק בפילוסופיה של האמנות, פילוסופיה של הפסיכואנליזה ובאסכולת פרנקפורט. ספרו הראשון, המרי הטרגי - אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית, ראה אור בהוצאת כרמל.
אינני סופר את הימים יותר לאחר שנכלאתי כאן. אני בן עשרים, יש לי שיער שחור דליל, נמתח עד הכתפיים, ולא מזמן עשיתי קעקוע של גולגולת על זרועי. עיני חומות כהות ואני שרירי, בלי לעשות כושר ובלי להרים משקולות. כאשר הייתי ילד נשבעתי שאם אבי יסטור לי בפעם האלף, אהרוג אותו, ספרתי עד אלף וקיימתי את ההבטחה, הבטחות יש לקיים. ללא התראה, כאשר חזר הביתה בעטתי בו במפתיע באשכיו, ואחרי שנשכב מיילל בכאבים, בעטתי בו שוב ושוב, אינני יודע בדיוק כמה פעמים, אבל שברתי את כל עצמותיו עד שהתפניתי לבעוט בראשו. לאחר מכן הלכתי לסופרמרקט המקומי, קניתי לעצמי שלושה בקבוקי וודקה זולה ושתיתי את כולם. כאשר מצאו אותי אמרתי, "אני רק חולם." כעת אני בתא, במציאות שקוראים לה בית חולים פסיכיאטרי, אני קורא לה בשמות אחרים.
