בספרות העברית חסרים לא מעט מרכיבים. אחד מהם הוא פאנק־רוק, פשוטו כמשמעו: מחוספס, מלוכלך ופרוע. במפתיע או שלא, מי שמביאה את הפאנק־רוק לספרות העברית בגלגולה הנוכחי היא דווקא במאית שזהו לה ספרה הראשון.
ראינו לילה, שמספר את סיפורה של כתבת מוזיקה צעירה במוסקבה של שנות ה־80 על רקע הפריחה של המוזיקה המחתרתית ושקיעת הממסד, הוא פאנק־רוק אחד לאחד - תערובת משעשעת ונונשלנטית של שמחת חיים וזעם נעורים. אליס ביאלסקי, ישראלית שכותבת ברוסית, מזריקה לספרות עסיס ובמקביל מזכירה לנו שסיפורם של היהודים במוסקבה הוא ספרות המהגרים שלנו, לא פחות מסיפורם של היהודים בפולין, בגרמניה או במרוקו.
כשרק התחיל פרק הרוקנרול בחיי, אחת המטרות החשובות ביותר שהצבתי לעצמי הייתה ליצור לי תדמית אישית. חזות, כמו שאומרים אצלנו. החזות קבעה הכול. מעיל עור שחור, מכנסי ג'ינס צרים שחורים, נעלי צבא גבוהות, תסרוקת בסגנון "הפציצו אותנו - ניסיתי להימלט, דפקתי ברקס עם הראש" ומשקפי שמש שחורים - בכל עונות השנה - כל אלה היו מדי חובה לכל רוקר המכבד את עצמו.
(עמ' 9)
