"בלי זנות, אף אדם סובייטי לא יכול להרים את עצמו. סטלין המציא את זה והוא ידע היטב שאפשר לתפוס בביצים כל אדם, מהקטן עד הגדול", כותבת אליס ביאלסקי בספרה החדש אנשים מיותרים, המגולל את סיפורה של אליסה, גיבורת ספרה הראשון ראינו לילה, והוריה - בתקופה בה פירוק ברית המועצות טרם הופיע אפילו בחלומות הפרועים ביותר של מתנגדי המשטר הקומוניסטי.
ביאלסקי מתבוננת למעשה בהיסטוריה ובגיאוגרפיה שלה עצמה, בסיפור מפותל שמתחיל ב-1976 עם אביה של אליסה, מדען שנטש קריירה מדעית ונסע לאוזבקיסטן. הוא משוטט במרחבי העלילה שמתהווה ומסתעפת כקולאז’ בטשקנט, אבל מושכת אליה את סיפור אהבתו לאשתו ובתו שנותרו במוסקבה.
באחד באפריל 1976 שרר בטשקנט שרב נורא. השמש חרכה בלא רחם וסֵבָה, ביוצאו מבניין נמל התעופה טשקנט־דרום אל הרחוב, נתכסה זיעה. הוא פשט את מעילו וסקר בהנאה את הכיכר השמשית. על הכרזה שנמתחה מעל הכיכר התנוססה באותיות קיריליות הכתובת "קוש קליבסיז!".
סבה מעולם לא ביקר בטשקנט, לא הכיר בה נפש חיה ולא עלתה בדעתו שום כתובת שאפשר היה לפנות אליה. אבל כמו כל אדם אחר במדינה, הוא ידע שבכל בית מרזח יגידו לך: "טשקנט - עיר של שפע". ממש באותו רגע עצרה לידו מונית. "יהיה אשר יהיה," החליט סבה, "אולי יש אמת בדברים."
