"מאיזו טעות או כשל בתהליך הפיוס שלכם היית ממליצה לנו ללמוד?" שאלתי אותה. ג' חשבה רגע ממושך. היא עצמה לרגע את עיניה בחוזקה, לעצור את הדמעות שעמדו בהן, ואמרה: "אל תחכו כל כך הרבה זמן כמו שאנחנו חיכינו. תתחילו".
ב-2014 יצאה מיה סביר לראשונה למסע ברואנדה ולדרום אפריקה, מדינות שעברו תהליכי פיוס שנראו בלתי אפשריים. את הספר שלפנינו הולידו ההתבוננות, התובנות, השיחות והרשמים, ובעיקר - ההקשר הבלתי נמנע לקונפליקט המקומי, המדיני והאישי כל כך.
על הפיוס הוא מסה וגם מסע המזמינים אותנו – בשפה בהירה, בדיוק בלתי מתפשר, בחמלה ובתנופה אינטלקטואלית נדירה – להכיר ולבחון במבט חדש, כן ומפוכח, את תהליך האיחוי והפיוס ואת האופן שבו הוא מתרחש – בין עמים, אבל גם בתוך עולם הרגש, התודעה והמוסר של כל אחת ואחד מאיתנו. זאת הזמנה לקריאה מחודשת של המציאות ושל גבולות האפשר.
בפברואר 2014 ביקרתי בדרום אפריקה, שבה התפייסו שחורים ולבנים לאחר כמעט יובל של שלטון גזעני ודכאני של המיעוט הלבן על הרוב השחור. באוקטובר של אותה שנה ביקרתי ברואנדה, שבה התפייסו ההוּטוּ והטוּטְסִי - שני השבטים שמרכיבים את רוב אוכלוסיית המדינה - לאחר שבני שבט ההוטו קמו על בני שבט הטוטסי וטבחו בהם.
בין לבין, להט הקיץ הישראלי. ומלחמה, עוד אחת, ניצתה בין ישראל ועזה. השימוש בצורה הסבילה של הפועל אינו מרמז על עמדה פטליסטית הרואה במלחמה, זו או כל אחת אחרת, גזרה משמים. הוא מרמז, אולי, על תחושת חוסר האונים שהציפה אותי לנוכח מה שנדמה כשידור חוזר של אותה הטרגדיה שבה ממלאים השחקנים את תפקידם בצייתנות מעוררת השתאות. צייתנות שהיא אולי גם תולדת תודעתנו הנוקשה והמכווצת עד כי אין ביכולתנו לתפוס שאנחנו מצייתים ואין ביכולתנו לתפוס אפשרות אחרת זולת זו שבה אנו מדממים, ועל כך בהמשך.
