מוות הוא תמיד מותך שלך בחייך, טוענת אורנה קסטל, העוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית ואמנות, בספר המזמין הצצה למשמעויות השונות שיוצרת הרגשת המוות אצל מי שחווה אובדן טוטאלי, ומציע להתבונן במוות כמדיום לתרגול של התמסרות - לכתיבה, לשברון הלב, לילדים או לאמנות.
כפי שאומר טאסו של גתה: ״ואם דרך האדם להיאלם דום בייסוריו, לי נתן האל לומר את אשר סבלתי״, או בלשונה של קסטל: ״בכל שנייה אתה נפרד ממישהו, כי זה שדיבר לפני רגע יכול היה להיות הוא שהיה לפני שנה או עשרים שנה, הוא דיבר בקולו אך במשובה של זה שנשאר בו ממקודם. ומי הוא עכשיו זה המדבר אליך? בעיקר מי שערמות של גופות שיש במחסן הנפש מתעוררות לתיאטרון מולו״.
ארבע קטגוריות, ארבע שלוחות, אולי ארבעה יובלים, לנקרא מוות. כל אחד מהם הוא ייצוג או מבשר של אובדן, סוף והלך רוח של פרידה וסיום.
הכתיבה חותכת ומכריעה בעזרת אות עם אות את הסדר והמובן, ובכך ממיתה את התווים שלא יתכנסו להיכל הספר. היא תופסת מקום ונשארת, ומקום הוא מותו של חלל ריק שמביא להתאוות (גם הדיבור מת ומתחיה כשנכתב).
טָקָצוּבּוֹ הוא מות הלב השלם המדומיין, רכיב גורלי בפנטזיות.
ילדים הופכים אותך לשולי במערכת החי; מישהו נולד ממך מבקע ומוקיע את הנרקיסיות הסגורה. ההמשך של המֵֶשֶך קוטע את קץ היחידה.
האמנות, כי היא נצחית, בכוחה ליצור את העידון, שגורס את נתחי החיות הארצית.
שלוחות המוות הללו מאפשרות את הכפילות של מוות כקיים וכהווה. על בסיסם של המרכיבים הללו אפשר לבטא הלכי נפש כרדיקלים חופשיים של הלא מזווגים, החיצוניים והסמוכים, המווסתים ונוגדי הזיהומים.
בזאת נוצרת שרשרת של כיליון והתהוות חדשה לקראת קבלת העול וגורלו. נתיב לְשלום.
