ספרה של ענבר אשכנזי, כלת פרס היצירה לסופרים עבריים לשנת תשע"ט, שבמרכזו חיי הנפש של אישה בשלהי חייה.
בניסיון להרחיב את השליטה בחייה דוחפת רננה את דיירי הבניין להסדרה והאצה של פרויקט חיזוק הבניין לרעידת האדמה הצפויה. בד בבד עם ההכנות לתזוזת הלוחות הטקטוניים ולקריעת הקרקע, חלות רעידות בקרומי המשפחה הקטנה שבנתה. בין התמורות הגדולות בחייה מייצרת רננה שיח עם עצמה. את הקול הפנימי היא מכנה "שבתאי" ומשאילה לו את צלמו של הטרנספורמטור הנשקף מחלונה. בדיאלוג שביניהם מטילה עליו רננה את תפקידו של הסיסמוגרף הרגשי - זה שאמון על רישומם ומדידתם של התנודות והגלים המתרחשים מתחת לפני השטח.
לפנינו נובלה קצרה, המשרטטת בצורה מדויקת ועדינה שלל תנועות ומהלכים המביאים לפיחות במעמדה של אישה בעולם, טשטוש בזהויות שלה וניסיונותיה הכבירים לנווט את אלו ולמזער נזקים, עד למוצא היחיד המתקבל על הדעת.
רבקה הכריזה שהיא שמחה מאוד לבשר שרננה תשמש כסגנית ועד הבית. רננה — שלא הייתה מעולם סגניתו של איש, ולא היה לה שום מושג לגבי אופי התפקיד או מעמדו בפועל — קיבלה על עצמה את הסגנות מתוך תחושת בהילות — הרי היא לא יכולה להרשות לעצמה להישאר בצל ההחלטות. לא כשיש לה כל כך הרבה לתרום. היא ישבה זקופה על כיסא עץ לבן מרופד בהדפס פרחוני, תחת מלאכת רקמה ממוסגרת, והביטה מעל ראשיהם של מעגל הדיירים במראה האליפטית עם פיתוחי העלים. לא היה לה, לרננה, צורך בחדר נוסף, גם אם יהיה ממוגן. גם מרפסת לא הייתה נחוצה לה, שכן זו עלולה לקרב אותה יותר לשכנים שנחשפו בפניה עם גדיעתם של הברושים. מפתח לגג הבניין כבר לא יהיה ברשותה לאחר בניית שתי קומות מעליה, שיהיו בבעלות היזם. אבל רננה רצתה לקחת חלק, להיות שייכת. והחשוב מכול — לקבל את התוכנית לחדר הטרנספורמטור ולהחזיק בסופו של יום במפתח החדר הזה.
