תקווה ומלנכוליה בשולי העיר

באחד מערבי שבת, בזמן שאכלתי ארוחת ערב עם חברים בדירה בצפון תל אביב, שאל אחד הנוכחים לעיסוקי. סיפרתי שאני בתחילת לימודיי לתואר דוקטור באנתרופולוגיה ואמרתי שעדיין איני יודע בדיוק מה יהיה נושא המחקר. בהמשך השיחה הוא שאל באיזו עיר גדלתי, וכשעניתי שאני מחדרה, אמר ששמע שיש שם הרבה "ערסים אינטלקטואלים". הנחתי שהביטוי ערס אינטלקטואל נועד להסביר לעצמו את המורכבות של זהותי "האתנית החצויה" ( אשכנזית-מזרחית) בשילוב השכלתי הגבוהה. ל"אנתרופולוגים חצויים" יש מעין "עצמי" מפוצל: מיקומם הייחודי מאפשר להם להלך על שתי הגדות ולהיווכח כיצד שימוש בקטגוריות בינריות יוצר אי-שוויון.

עד אותה שיחה לא הרגשתי קיפוח בשל מוצאי האתני, ושיחה זו עוררה אצלי את הרצון לחקור את ביטוייה של זהות מזרחית בחברה הישראלית. אחרי תקופה ארוכה שבה התלבטתי היכן לערוך את המחקר, החלטתי לבחור בשכונת התקווה שבדרום תל אביב, הנתפסת בדמיון הציבורי כשוליים חברתיים וכביתם של יהודים מזרחים מסורתיים מהמעמד הנמוך. כשנודע לבעלת הדירה במרכז תל אביב, שבה גרתי אז, אישה ממוצא אשכנזי וממעמד כלכלי גבוה, שאני עובר לגור בסמוך לשכונת התקווה לצורכי מחקר, היא הגיבה (שלא בפניי) שמתאים לי לחקור את שכונת התקווה, שכן "אדם יכול להיות דוקטור ויכול להיות פרופסור, אבל עדיין שכונת התקווה תתאים לו".