זוגות סופרים: קרבה, ריחוק וחיכוך יצירתי היא כותרת המשנה למסה בת שלושה פרקים שבה חושף דן מירון את זיקות היצירה אצל ארבעה מהיוצרים המרכזיים בספרות ובשירה היהודית המודרנית, ביידיש ובעברית: ביאליק, י. ל. פרץ, טשרניחובסקי ואורי צבי גרינברג.
מירון מתחקה אחר קריאתו של סופר בכתביו של סופר אחר בן זמנו, ומניח את עקרונותיה של אוריינות טקסטואלית עקיפה: קריאה בעיניו של אחר. בתוך כך הוא משמיע שוב את קולה של השירה העברית והיידית, במלאת כמאה שנה לערך מאז כתיבתה: מהי הירושה האסתטית שהותירו מנסחיו של הביטוי העברי הספרותי המודרני? והאם ניתן עוד להיכנס בשערי יצירתם?
בהקדמה לספר, עוסקת לילך נתנאל בחניכה הרגשית שהציעה הספרות היהודית-מודרנית לקוראים בני זמנה ובגלגוליה של חניכה זו בקרב קוראים מאוחרים.
פרץ הכניס את ביאליק ל׳קודש קודשיו׳, ׳מעבדת׳ היצירה שלו. כלומר, הוא פתח לפניו את דלת חדר העבודה שלו, קרא לפניו טקסטים, וביאליק התבקש לחוות דעה, לפרץ היה אמון מלא בטעמו ובחושיו הספרותיים. כך נעשה המשורר העברי עד־שותף לחיי היצירה של הנסיך היריב. הלה רחש לו אמון כה רב, עד שגילה לו כמה מתוכניותיו היצירתיות , דבר שאיש, להוציא אולי מקורבים אחדים, לא הובא בסודותיו
