רגע לפני שאלישע שטרן, אולי סופר השואה החשוב של זמנו, עומד לזכות בפרס נובל לשלום, מתייצבים בדירתו המפוארת בפריז שני חברי נעוריו שלא פגש זה ארבעים שנה, מאז שעולמם התרסק לרסיסים. עכשיו, עם כל משקעי העבר, השניים גוררים את שטרן למסע בעקבות טוני, האישה ששלושתם אהבו ורק אחד מהם נשא לאישה; הם בדרכם להתחלה של כל הדברים.
מסע ספרותי שגורם לנו לתהות אם המנצחים הם אלו שבאמת כותבים את הסיפור בההתחלה של כל הדברים, הרומן החמישי של יניב איצקוביץ‘, שבו הוא בא חשבון אמיץ עם הסיפור הגדול, עם אגדות ומיתוסים על מה שהיה באמת ומה שיכול היה להיות.
בימים אלה עולה בשידורי קשת סדרת טלוויזיה המבוססת על ספרו הרביעי, רב המכר אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו, שהיה מועמד לפרס ספיר.
כשנכנס יעקב אדלר לביתו שבקיבוץ נורים, זיהה מעטפה לבנה־צהובה על המזנון שבכניסה. המעטפה הונחה מעל ספר הטלפונים של דפי זהב ומתחת לבקבוק זכוכית ריק, שלרוב שימש כאגרטל לפרח אחד. אלא שבאותו זמן היה האגרטל ריק ומלוכלך משאריות של מים מעופשים.
יעקב אדלר הרים את המעטפה, שלא היה כתוב עליה דבר, שלף ממנה את דף הנייר וקרא את השורות הראשונות - היה כתוב שם משהו לגבי העזיבה של אשתו והסיבות לדבר. באמצע הפִּסקה השנייה הוא זרק את הדף על המזנון, ואז עשה את מה שתמיד נהג לעשות בכניסה לביתו: הוא קרא בשמה של טוני שלו. משלא נתקבלה תשובה, הוא פשט ליד הדלת את בגדי העבודה שלו מבריכות הדגים ויצא בתחתוניו אל החצר.
