קלסיקה מודרנית מאת הסופר האמריקאי ג'יימס הילטון, הנחשבת לספר הכיס הראשון והמצליח ביותר בכל הזמנים. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1933, עובד לקולנוע פעמיים, נמכר במיליוני עותקים, וגם תורגם לעברית בשנת 1946 על ידי צבי אלנר - עכשיו בתרגום עדכני של ברוך ברי פריס.
בספר הכתוב כספר מתח ומבטא רעיונות אנטי־מלחמתיים ומיסטיים, יצר ג'יימס הילטון את המיתוס של שַׁנְגְרי־לָה, ששימש השראה למקומות רבים ברחבי העולם: בפסגות ההימלאיה, במקום נחבא מעין כול, נזירים ונזירות שומרים על שכיות התרבות והחוכמה של העולם, חיים בשלווה רוחנית עמוקה ומגיעים לגיל מופלג.
אל המקום האוטופי הזה מגיעים לאחר שמטוסם נחטף הקונסול הבריטי של אפגניסטן וסגנו, מיסיונרית ואמריקאי אחד. הם אינם יכולים לצאת משם, ולא ברור אם אי פעם יוכלו. במערב אין איש שיודע לומר בוודאות מה עלה בגורלם מאז שנראו עולים על מטוס פרטי, במטרה להתפנות מעיר שמתחוללות בה מהומות. מפגשים אקראיים עם מי שעשוי היה להיות הקונסול, ועֵדוּת חלקית מפיו המצויה בידי שני ג'נטלמנים בריטים, מרמזים על מסע מופלא ויוצא דופן שעבר על כל אחד מהארבעה.
סיגרים בערו לאיטם, ואנו התחלנו לטעום מההתפכחות שחשים חברים מימי בית הספר ששבים ונפגשים כמבוגרים ומגלים לדאבונם שהמשותף ביניהם מועט מכפי שסברו. רדרפורד היה סופר. ויילנד היה מזכיר בשגרירות, והוא שהזמין אותנו לארוחה במסעדה בנמל התעופה טמפלהוף בברלין, אמנם ללא התלהבות מיוחדת אבל בנימוס הדיפלומטי הכרוך בתפקידו. נראה שפרט לעובדת היותנו שלושה רווקים אנגלים בבירה נוכרית, לא היה דבר העשוי לחבר בינינו. נוכחתי שהשנים וגם אות הכבוד במסדר הוויקטוריאני שהוענק לוויילנד טרטיוס לא שינו במאום את נטייתו לצדקנות שאפיינה אותו עוד כנער. את רדרפורד חיבבתי יותר. הוא התפתח והבשיל מאותו ילד תינוקי צנום וחששן שלעיתים נהגתי להתעלל בו ולהתנשא מעליו. שיערתי שהוא מרוויח הרבה יותר ממני ומוויילנד, וזה העניק לשנינו את הרגש היחיד המשותף שיכולנו לחלוק בינינו — קנאה.
