"כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים" – במילים אלה חותמת שני הררי את רשימתה בהארץ על ספרו השלישי המתורגם לעברית של הסופר היהודי-אמריקאי שלום אוסלנדר – ממואר משעשע-מריר על חוויותיו של אוסלנדר כשהוא מתקרב לגיל העמידה, ומתחיל לחשוד שלעולם לא יוכל להשתחרר מהסיפור שהוטבע בו בילדותו: הסיפור שהושתל בו ובנו כבר אלפי שנים, שלפיו אנחנו חוטאים, פגומים ומבישים.
אוסלנדר מנסח כתב אשמה חריף - ולפעמים מצחיק עד דמעות – בעולם הקונפורמיסטי שאליו הוא לא מצליח להשתייך, ובאלוהים שגדל בצלו, בעודו מחפש בעקשנות אחר חיים מוסריים יותר, המובילים לבחירה באהבה. בתיאורים מצחיקים עד כאב ובכנות מטלטלת מעביר אותנו אוסלנדר בין קרעי חיים של משפחה, חובות, פרנסה, הרס עצמי ותהיות דתיות. כל אלה מתערבבים עם אנשים מחיי המחבר, כמו חברו הקרוב, השחקן פיליפ סימור הופמן, שאותו זכה אוסלנדר להכיר לפני מותו בטרם עת.
על התמודדות עם טראומות ילדות, על יחסים מורכבים עם משפחה ואמונה, על חיפוש זהות אישית מחוץ למסגרת הדתית ועל התמודדות עם רגשות שליליים כלפי העצמי במסע אישי של התמודדות עם זיכרונות העבר וחיפוש אחר ישועה.
הבוקר בו עיוורוּ אותי התחיל כמו כל בוקר אחר. הייתי בכיתה א', בישיבה החרדית ״ספרינג ואלי״ בעיירה מונסי בניו יורק הכפרית, וחיכיתי שהשיעור יתחיל. כמה ילדים עמדו בחלק האחורי של הכיתה ושיחקו בקלפי בייסבול. אחרים ישבו על הרצפה ושיחקו ״קוגלעך״, הגרסה היהודית של חמש אבנים. לפתע נפתחה הדלת בתנופה, וגבר מזוקן במעיל שחור ארוך מיהר פנימה. הוא התיישב ופתח את הספר הישן שנח על שולחנו. הדפים היו צהובים. העטיפה הייתה מרופטת. על השדרה היה נייר דבק. ואז הוא עיוור אותי. הדרך בה האיש עיוור אותי הייתה כזאת:
הוא עיוור אותי עם סיפור.
הסיפור שהוא עיוור אותי באמצעותו נקרא ״פוי״.
