מיה קפצה מכיסא הנדנדה, יצאה מהבית והתחילה לרוץ - "לרוץ מהר שלא אאחר", חשבה לעצמה מיה. כשנשימותיה הפכו קצרות ורגליה הרגישו כמו משקולות, מיה נעצרה. היא הבינה שהיא רחוקה - מהגן, מהבית של סבתא, מהבית שלה.
בהשראת סבתה זהבה, טווה שירה גפן רִקמה סיפורית דקה עשויה שתי וערב של מציאות וחלום, קרבה ופרידה, יצירה וזיכרון, המלווה באיורים רבי חן של מאיה שלייפר.
כל יום אחרי הגן, מיה צועדת בשביל הקטן שמוביל את רגליה שמובילות את כולה לבית של סבתא זהבה. היא נכנסת בדלת עץ קטנה, וזהבה לא שומעת וגם לא רואה, כי עיניה מכוונות למטה, אל ברכיה, עליהן נחים רשת וחוט רקמה, אותו מושכת כמו סוסה רתומה, מחט זהב גדולה... 'מה את רוקמת?' מיה שואלת, ומקבלת תמיד את אותה התשובה, 'אינני יודעת כעת, בסוף אדע.
הספר מנוקד
