המסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם נחשבת לאחת מיצירות המופת של דיוויד פוסטר וואלאס. כוחו האינטלקטואלי והרגשי באים בה לידי ביטוי רב עצמה. בזכות כישרונו הרנטגני לפרק מבנים ומנגנונים חברתיים לגורמים ולחשוף את הזיוף העומד מאחוריהם, הופך שיט התענוגות בקריביים למקור בלתי נדלה לחקר סוגיות כמו פרסום ושיווק, הזדקנות, הגירה, היררכיות חברתיות ויחסי ניצול, רווח והפסד, תהיות קיומיות.
במיזוג של הומור מבריק ופיכחון קודר עוסק וואלאס בפרטי הפרטים של שיט התענוגות, ואלה מצטרפים יחדיו לפרשנות חברתית-פסיכולוגית מרתקת.
עכשיו שבת, השמונה-עשר במרס, ואני יושב בבית הקפה המלא עד אפס מקום של נמל התעופה פורט לוֹדֶרדֵייל, ואת ארבע שעות ההמתנה בין הרגע שבו היה עלי לעזוב את ספינת התענוגות לבין שעת ההמראה שלי לשיקגו אני מעביר בניסיון לארגן לעצמי מין קולאז' חושי היפנוטי של כל מה שראיתי ושמעתי ועשיתי כפועל יוצא של המשימה העיתונאית שזה עתה הסתיימה.
ראיתי חופי סוכרוזה ומים בצבע כחול עז מאוד. ראיתי חליפה אדומה עם דשים מתנפנפים. הרחתי את הריח שמדיף קרם שיזוף כשהוא מרוח על 9500 קילו של בשר חם. פנו אלי בתואר "Mon" בשלוש ארצות שונות. צפיתי בחמש מאות אמריקאים משכבת העלית רוקדים "אלקטריק סלַייד". ראיתי שקיעות שנראו כמו עיבוד מחשב וירח טרופי שדמה יותר למין לימון מגודל מידלדל מאשר לירח-האבן המוכר והחביב, ירח ארצות הברית שאליו אני רגיל.
