ילדה עם שיער מוזר

דיוויד פוסטר וואלאס מתבונן בשגרת החיים האמריקאית המובנת ביותר מאליה ומזקק מתוכה תמצית רגשית עזה. שעשעוני טלוויזיה, פסטיבלי לובסטרים, הומלסים ברחוב, קריירה – אינם עוד תמונות פלקטיות של תרבות השפע והצריכה, אלא זירה רוחשת של רגשות, תשוקות ופחדים.  תוך ריטואלים יומיומיים של ניכור, חושף וואלאס את הכמיהה האנושית הבסיסית לחום ולהכלה. ההומור החריף שלו והתבוננותו המיוחדת, הבלתי מתפשרת, מאפשרים לנו להבין מעט יותר מהם המים שבתוכם אנו חיים.

"כל חיי הייתי מתחזה. אני לא מגזים. אפשר לומר שכל מה שעשיתי כל הזמן זה לנסות וליצור רושם מסוים של עצמי אצל אנשים אחרים. בעיקר כדי שיחבבו אותי או יתפעלו ממני. זה קצת יותר מסובך מזה, אולי. אבל אם לרדת לעצם העניין זה בשביל שיחבבו אותי, יאהבו אותי. יתפעלו ממני, יכירו בי, יריעו לי, מה שלא יהיה. אתה מבין את הרעיון. בבית-הספר הצטיינתי, אבל בתוך-תוכי, המניע לכל העניין לא היה הרצון ללמוד או לשפר את עצמי אלא רק להצליח, להשיג ציונים טובים ולהתקבל לנבחרות הספורט ולהפגין ביצועים טובים. לקבל תעודה טובה או סמל ספורטאי מצטיין על הז'קט כדי להראות לאנשים. לא נהניתי מזה כל-כך כי תמיד פחדתי שלא אצליח די. הפחד עורר אותי להתאמץ מאוד כדי להצליח תמיד ולהשיג את מה שאני רוצה. אבל אז, כשהשגתי את הציון הטוב ביותר או התקבלתי לנבחרת הבייסבול העירונית או שכנעתי את אנג'לה מִיד שתרשה לי לשים את היד על החזה שלה, לא הרגשתי שום דבר מיוחד מלבד אולי פחד שלא אהיה מסוגל להשיג את זה שוב".