יומן של גוף

דניאל פנק

תיאור

אזהרה: הרומן שלפניכם (שהיה לרב-מכר בצרפת ובעולם כולו) יכניס אתכם אל גופו של גבר זר ואל חייו האינטימיים ביותר, באופן מקורי ומסעיר.

 

הגיבור חסר השם של יומן של גוף, גבר צרפתי שגר בפריז, כותב יומן מגיל 12 עד גיל 87. אין זה יומן רגיל. את כל רגשותיו, מעשיו, קורות העולם שסביבו ויחסיו עם חבריו ויקיריו מתאר בעל היומן דרך זווית אחת ויחידה: מה הרגיש גופו. "אני רוצה לכתוב את היומן של הגוף שלי משום שכולם מדברים על דברים אחרים", אומר המספֵּר בצעירותו. וכך אנו, הקוראים, יוצאים עם הגיבור למסע חושפני ומרתק שנפרש על פני כשבעים וחמש שנה, ובתוך כך מתוודעים אל שלל חוויות חיים מסעירות - ואל גופנו שלנו.

 

בין עונג לכאב, בין עבודה במשרד לחגיגה במיטה, בין גיל ההתבגרות להפתעות הזִקנה, נפרשת ברומן קשת של דמויות בלתי נשכחות: האב שחזר פצוע ממלחמת העולם הראשונה, האומנת האהובה ויולֶט, לוחמת הרזיסטנס פאנְש, הרעיה האהובה מוֹנָה, הבת הציירת ליזוֹן, הנכד המחונן והפרוע גרגוּאר ועוד ועוד. 

מתוך הספר

1 - היום הראשון

(ספטמבר 1936)

רק לאמא לא קראתי.

יום שני, 28 בדצמבר 1987 - 64 שנים, 2 חודשים, 18 ימים

מעשה קונדס מטופש שעשו גרגואר והחבר שלו פיליפ לפאני הקטנה הזכיר לי את הסצנה שבמקורו של היומן הזה, את הטראומה שממנה נולד.

מוֹנָה, שאוהבת לעשות סדר ולזרוק דברים ישנים מהבית, ציוותה להבעיר מדורה גדולה של גרוטאות, רובן עוד מימיו של מאנס: כיסאות שבורי רגליים, מזרנים טחובים, מריצה אכולת תולעים, צמיגים מנוקרים, בקיצור, העלאה־על־המוקד עצומה ומצחינה. (אחרי הכול, זה פחות נורא ממכירות חיסול ביתיות). היא הטילה זאת על הנערים, שהחליטו לשחזר את משפטה של ז'אן ד'ארק. נזעקתי מעבודתי לשמע צרחותיה של פאני הקטנה, שגויסה לתפקיד הקדושה. מן הבוקר היללו באוזניה גרגואר ופיליפ את מעלותיה של ז'אן, אשר פאני, ממרומי שש שנותיה, לא שמעה עליה מעודה. הם ציירו לה תמונה קורצת כל כך של נפלאות גן העדן, שהיא מחאה כפיים וקפצה משמחה לקראת העלאת הקורבן. אך כשראתה את המוקד שבו אמורה היתה להישרף חיים, נמלטה אלי בצרחות. (מונה, ליזון ומרגֶריט נסעו העירה.) ידיה הקטנות לפתו אותי באימה כמו צבתות. סבא! סבא! ניסיתי להרגיע אותה ב"די, די", "זהו, נגמר", ו"לא קרה כלום". (קרה גם קרה, ואפילו דבר חמור למדי, אבל לא הייתי מודע לפרויקט הכרזתה כקדושה.) הושבתי אותה על ברכַי והרגשתי שהיא קצת רטובה. בעצם לא קצת, היא עשתה במכנסיים מרוב אימה. לבה הלם בטירוף, היא השתנקה ושיהקה, לסתותיה היו חשוקות כל כך, שפחדתי שהיא עוברת התקף עוויתי. הכנסתי אותה לאמבטיה חמה. רק אז סיפרה לי, מילה פה מילה שם, בין יפחותיה השוככות, מה שני המטומטמים האלה תיכננו לעשות לה.

והנה הוטלתי חזרה אל לידתו של היומן הזה. ספטמבר 1936. אני בן שתים־עשרה, עוד מעט שלוש־עשרה. אני בצופים. לפני כן הייתי ב"עופרים", והוצמד לי אחד מאותם שמות חיות שנהיו פופולריים בעקבות "ספר הג'ונגל".