"מה זה אומר להיות חי? במבט ראשון הדבר נדמה מובן מאליו. ההפרדה בין החיים למתים. להימצא בקרב החיים. פשוט לחיות. אבל מה המשמעות, המשמעות העמוקה, של ההוראה "חֳיֵה"? כשאני נושם והולך, כשאני אוכל, כשאני חולם, כשאני משתין, האם אני חי עד תום? מהי דרגת החיים הגבוהה ביותר? האם יש מצבים שונים שמאפשרים לנו לדעת אם אנו חיים בהם יותר או פחות?"
מותו בטרם עת של חבר קרוב מעמת את גיבור ספרו החדש של פיליפ קלודל, קולנוען מצליח, עם שאלות קיומיות שעניינן החיים, המוות והמקומות שבהם הם נושקים זה לזה. העץ של בני טורג׳ה נע בין שתי נשים מופלאות, בין העבר וההווה, בין זיכרונות מרים שהזמן ריכך ורגעים של חסד שהעצים. קלודל מוביל את קוראיו למפגשים מרגשים ובלתי צפויים הסובבים סביב המקום שממלא המוות בחיינו, ומעלה על נס את ההבטחה שצופנים בחובם החיים.
"אנו קוברים את מתינו. אנו גם שורפים אותם. מעולם לא היינו מעלים בדעתנו למסור אותם לעצים. אף על פי שלא חסרים לנו יערות או דמיונות. אך האמונות שלנו נסדקו פיליפ קלֹודֶ ל ואינן מהדהדות עוד. אנו מקפידים לערוך טקסים שרובנו מתקשים להסבירם. אנו מוחים מעולמנו את נוכחותו של המוות. בני טורג'ה הופכים אותו למוקד קיומם. ובכן, מי צודק?"
