המחמצת מרחוב קלמנט

רובין סלואן

שם מקור: Sourdough

  • תרגום: מיה אשל
תיאור

לויס היא מתכנתת מבריקה, שמקבלת עבודה בחברת רובוטיקה חדשנית ועוברת לסן פרנסיסקו. היא עובדת יותר מדי, מבלה פחות מדי, יש לה דירה עלובה וכמעט שאין לה חברים. ואז היא נאלצת להיפרד מהדבר הכי טוב בחיים שלה - המרק החריף ולחם המחמצת שהגיעו אליה מדי ערב במשלוח ממסעדה.

 

כיוון שלויס היתה לקוחה נאמנה והמסעדה עומדת להיסגר, היא מקבלת צנצנת ובתוכה המחמצת שממנה אפו את לחם השאור. היא מתחילה לאפות לחמים יוצאי דופן, ומגלה שהחיים הם הרבה יותר מקריירה. לויס משנה את אורח חייה, פוגשת אנשים חדשים, ומפתחת מערכת יחסים יוצאת דופן עם המחמצת ועם מי שנתן לה אותה.    

 

מתוך הספר
ארוחת הערב שלי ודאי הייתה מסתכמת בתחליף מזון, כמו בכל יום, אלמלא הדביק מישהו על דלת הדירה שלי עלון המפרסם את שירות המשלוחים המורחב של מסעדה שכונתית סמוכה.
 
בדיוק חזרתי מהעבודה, ועור הפנים שלי היה יבש מרוב לחץ — זה קרה לי לא מעט — ובמצבים כאלה לא היה לי בדרך כלל שום עניין בהתנסויות חדשות. מנת הסְלוּרי שלי חיכתה לי בפנים.
 
אבל התפריט סקרן אותי. המילים נכתבו בכתב יד יציב וברור — למעשה, בשני סוגי כתב: כל פריט נכתב גם באל"ף־בי"ת המוכר לי וגם באל"ף־בי"ת אחר, משונה, קירילי־משהו, עתיר נקודות ואותיות מסולסלות. בשתי השפות היה התפריט תמציתי: מרק חריף או כריך חריף או ארוחת קומבו (חריף בריבוע), וכל המנות, כך נטען בתפריט, צמחוניות.