סוררת, מתנכרת, ממרה את פי האם, יוצאת לתרבות רעה, משרכת דרכיה, מתנתקת מהמשפחה - איזו בת היא הבת מחוץ לארץ? ואילו השלכות יהיו לתווית העלולה לדבוק בה על הכרעותיה?
ספר מרתק וחריג בספרות קטלוניה כיום, החושף את עושר תרבות התָאמָאזִיגְת, אחד מעמי מרוקו שאנשיו מאכלסים חלק נרחב מצפון אפריקה, ומתמודד בכנות עם סוגיות אישיות, משפחתיות וחברתיות אוניברסליות, ובהן: איך להתמודד עם קשיי התבגרות ואיזו דרך תוביל לעצמאות מוצלחת? כיצד לחוות בבית ובחוץ, במשפחה ובחברה, את החיים בתור זרה, ואיך להתמודד כהלכה עם בעיות הגירה ופליטים? איך ישכילו אם ובת לנתב דרכים ייחודיות, נפרדות ומשותפות למרות החיץ שיוצרים פערי דורות וראיית עולם שונה?
נָגָ'את אֶל-הַאשְׁמִי פותחת צוהר למקומות מעניינים - קטלוניה ("כאן") ומרוקו ("שם בדרום") - ולמפגש מופלא המתחולל ביניהם באמצעות גורלות אישיים של שתי נשים עכשוויות, הקשורות כפי שרק אם ובת יכולות להיקשר זו לזו.
היה כפור עם עלות השחר. בשעה שהטל קפא לאיטו על פני השדות המבושמים בְּדֹמֶן, הסתובבתי מצד לצד במיטה שלא חדלה לחרוק. אותה מיטת קפיצים נלעגת שלי, צרה וקצרה, בחדר שהיה תמיד חשוך בעיר העתיקה. אמי, מן הסתם, שמעה אותי אוזניה רגישות מאוד ושנתה קלה. חשבתי עליה בכל פעם שהסתובבתי והתחככתי בסדינים הגדושים בהדפסי כדורים. תמיד הייתה לי הוודאות שהודות לכל צליל המתגלגל אליה מחדר השינה שלי, היא יודעת בפרוטרוט את כל תנועותיי ומכירה בדקדקנות את רחשי גופי, ואפילו כשאני דוממת לגמרי, היא יודעת איך אני נושמת, מכירה כל רטט בקרביים שלי. בעודי במיטה, צמודה לכרית באצבעות מתוחות, חזרתי ושיננתי, הזכרתי לעצמי שוב ושוב שאיני אמורה לחשוב עליה, שזהו החלק הקשה ביותר ביום שעודו בחיתוליו, בחיים שעודם בחיתוליהם, ושגם אם יקשה עליי הדבר, עליי לבצעו. אם אהפוך אותה לחלק ממחשבותיי, ולו רק בחשאי, יהיה זה כאילו אסתכל לאחור ואיהפך לנציב מלח. שמתי לב לאוויר המעופש והלח, וכשרחרחתי קצת, יכולתי להתחקות בו אחרי שרידי נשימתי, הם שאני עצמי נשפתי בשעות הקודמות, פליטה מגופי. כדי להעסיק את עצמי ניסיתי לברר את התכולה, וליתר דיוק את ההתפרקות, של מה שנפלט מתוכי והיה כבר למשהו מת.
