בריכה עירונית

אדוה בולה

תיאור

שש נובלות המתרחשות בבריכה עירונית קורעות את המסווה הבורגני מעל פצעי הנפש וחושפות אותם: את פחד המוות והפחד מהחיים, את הכמיהה לאהבה, להכרה ולשייכות, ואת הניסיון הנואש להפיג את הבדידות האורבנית.

 

הם באים כמעט מדי יום, המנויים בבריכה עירונית, מהנהנים לשלום, מחכים יחד בתור למסלול, שוחים זה לצד זה. עבורם החמצן נמצא מתחת למים. המפגשים האקראיים בינהם משפיעים על מהלך חייהם: המלבישה שפוגשת על שפת הבריכה את אשתו של המאהב שלה; הצעירה שצריכה לעבור ניתוח מורכב, שואבת כוח משיחת מלתחות; ומציל הלילה מתאהב באישה שמפקידה בידיו את הנייד שלה בזמן שהיא שוחה. גיבורי הנובלות חיים בתחושת בדידות, ולא במקרה בחרו לעצמם ספורט אישי, אך הם לא הביאו בחשבון שבבריכה, לעיני זרים גמורים, הם מתפשטים מבגדים, תארים והגנות ונותרים עירומים ופגיעים. 


אדוה בולה היא שחקנית ותסריטאית. ספרה הראשון, דברים שאני יודעת על ר', ראה אור בשנת 2012.

 

מתוך הספר

"אפשר לחיות עם זה?" שאלתי.

הרופאה אמרה שכן. שברוב המקרים כן.
"וללדת?"
"זה תלוי," היא אמרה. "צריך לראות קודם כול שהווסת שלך תחזור, וזה עוד מוקדם לדעת."
היא ביקשה שאשלים את בדיקות הדם.
כמה דקות קודם קיבלתי במייל את תוצאות בדיקות הדם. אף פעם לא אהבתי ביטויים ציוריים מדי, אבל כשחיפשתי בגוגל מה משמעות התוצאות, הטלפון באמת נפל לי מהיד, לא הייתי מסוגלת לאחוז בו. רגע אחר כך היא התקשרה. היא אפילו לא היתה הרופאה שלי, הייתי אצלה פעם אחת ויחידה, שבוע קודם לכן, וסיפרתי לה שאני סובלת מהזעות איומות בלילה.
כשדיברנו, ישבתי על יד החלון הענקי בסלון שלנו. פעם זו היתה מרפסת. לפעמים, בגלל שהבניין ישן, נושרות אבנים מהקיר המתפורר בקומה שמעלינו ופוגעות במעקה. לעתים אלו הן אבנים גדולות מאוד, ואז הרעש מבהיל, כאילו ציפור ענקית התנגשה בשמשה שלנו. דרך החלון ראיתי את התלמידה של השעה אחת־עשרה. זה היה מוזר מאוד ללמד אחרי השיחה עם הרופאה, אבל עשיתי זאת. למה לא אמרתי לה, קיבלתי עכשיו בשורה איומה שקשורה בבריאות שלי, ואני נאלצת לבטל את השיעור? אני לא יודעת. לעבודה ולפרנסה יש מעמד גבוה מאוד בחיים שלי. אני תמיד פוחדת שלא תהיה לי עבודה או שלא יהיה לנו כסף.