אחרי הספירה

חודש נובמבר טיפס עליה כמו צמח קיסוס מעצבן שנטפל אל קירות הבניינים בספר של בלזק. נטפל אל חומות האבן וגם אליה, הקוראת, שרוצה כבר בקוצר רוח להתקדם בספר. ככה מטפס עליי נובמבר, היא חשבה, בדיוק ככה. הוא לא אמור לעניין אף אחת, החודש הזה, אבל הסופר מתעקש לשים אותו שם, מטפס על קירות הראש שלה ומתפרש על פני פסקאות ארוכות. תמיד דמיינה את הסיפורים של בלזק מתרחשים בחושך, וכל הגיבורות לובשות שחור־אפור, וכל הצמחים, הרחובות והבתים המתוארים לפרטי פרטים שטופים בכל מיני גוונים של ירוק כהה־חום־כחלחל, כמו צבע של עלי שלכת שנרקבו בגשם. חודש נובמבר הזה נתקע על קירות האכסניה המהוגנת של מדאם ווֹקֶה וסגר על הדיירים הסועדים את לבם במרק התפל שבישלה להם בעלת הפנסיון הקמצנית. 

[מתוך הסיפור נובמבר]