חובבת פרסים ספרותיים (ומחוייבת במיוחד לפרס בוקר), ואתגרי קריאה שאפתניים (שאני מתייאשת מהם לעיתים קרובות). כשאני לא במגדלור, כותבת תזה בהיסטוריה של ארצות הברית.
ממואר יפה ועצוב, שמתאר אובדן וגעגוע כפולים - ללוב, המולדת ששינתה את פניה אחרי עשורים של דיקטטורה ומלחמות אזרחים, ולאב שאבדו עקבותיו לאחר שנכלא בידי משטר קדאפי. הישאם מטר לא יכול להציע לקוראים את הסיפוק שבפתרון תעלומת גורלו של אביו, אבל בחוסר-הוודאות הוא מזמין אותנו להצטרף אליו (ואל אינספור הקורבנות האחרים של משטרים טוטליטריים) לרגע קצר, בהתמודדות עם הריק שנותר.
אחת ההנאות הגדולות בעבודה במגדלור היא הזכות לקבל בכל יום המלצות מחברות וחברי הצוות. את טרילוגיית קופנהגן קראתי בהמלצתה של נוגה, ולא נותרה לי ברירה אלא להצטרף ולהמליץ על הממואר הכואב, הכנה והנפלא הזה.
עושים היסטוריה הוא אמנם לא ספר מושלם, אבל הוא הספר המושלם מבחינתי. אני חושבת שאני זוכרת אותו כמעט בעל-פה, והוא הספר שאני חוזרת אליו בכל פעם שאני נתקלת במחסום קריאה.
לא הייתי מנחשת שספר שעוסק בויכוח על חינוך ילדים בקיבוץ בשנות ה-40 יהיה ספר שיישאר איתי. הכתיבה הקולחת של עומר עינב נמנעת מסנטימנטליות עודפת, ומזכירה שאירועים היסטוריים מעוצבים גם בידי יצרים ויחסים בין-אישיים, שלא מנותקים, ולא פחותים, מדיונים אידאולוגיים מהותיים.
כשקראתי את עין החתול לראשונה כנערה, אני זוכרת שנדהמתי מהחדות והאינטימיות שבהן מצליחה מרגרט אטווד לתאר מערכות יחסים בין בנות, ואת האכזריות שהן מסוגלות לה. זה ספר שנתן לי צורה ושם לרגשות שלא ידעתי לתאר. חזרתי אליו שוב בשנים האחרונות, ושמחתי לגלות שההערכה שלי אליו רק התעצמה בקריאה כמבוגרת. שווה לחלוטין את ההמתנה לעותק בהדפסה חד-פעמית.
אני ממליצה בחום על כל אחד מקובצי הסיפורים של ג׳ומפה להירי (ובטוחה שארגיש כך גם לגבי הרומנים שלה, ברגע שאקרא אותם), אבל הקובץ הזה, ובמיוחד חציו השני, נשאר איתי מאז שקראתי אותו. שלושת הסיפורים האחרונים – שמלווים את הֶמה וקאושיק מההיכרות שלהם כילדים ועד לפגישה המקרית מחדש כמבוגרים – נפלאים אחד-אחד, ויחד הם יוצרים סיפור התבגרות ואהבה שובר לב.
בהתבסס על התיאור הקצר של הספר, חשבתי שאני לא הולכת להתעניין ב-Flesh. אבל כבר אחרי שקראתי את הפרק הראשון היה ברור לי שטעיתי לגמרי, וקיוויתי שהוא יהיה הזוכה בפרס בוקר (כשם שאכן קרה). זה ספר מינימליסטי וחסכני, שהרבה ממנו הוא במה שלא נאמר, כך שכל גילוי רגש או פרט אינטימי אפקטיבי הרבה יותר. הוא אולי לא בשביל כולם, אבל אני לא חושבת שקראתי ספר אחר שדומה לו.
אלי סמית היא אחת הסופרות החביבות עלי, כך שלא הופתעתי לאהוב גם את הספר הזה. יש פה הרבה מהנושאים שמעסיקים אותה גם בספרים אחרים (טכנולוגיה ומעקב, זהות, משפחה ואובדן, ובעיקר - שפה), אבל זה ספר ״קצבי״ הרבה יותר משאר הספרים שלה שקראתי - מקווה שהוא יהיה נקודת כניסה לכתיבה של הסופרת הנפלאה הזו!