חובבת פרסים ספרותיים (ומחוייבת במיוחד לפרס בוקר), ואתגרי קריאה שאפתניים (שאני מתייאשת מהם לעיתים קרובות). כשאני לא במגדלור, כותבת תזה בהיסטוריה של ארצות הברית.
כשקראתי את עין החתול לראשונה כנערה, אני זוכרת שנדהמתי מהחדות והאינטימיות שבהן מצליחה מרגרט אטווד לתאר מערכות יחסים בין בנות, ואת האכזריות שהן מסוגלות לה. זה ספר שנתן לי צורה ושם לרגשות שלא ידעתי לתאר. חזרתי אליו שוב בשנים האחרונות, ושמחתי לגלות שההערכה שלי אליו רק התעצמה בקריאה כמבוגרת. שווה לחלוטין את ההמתנה לעותק בהדפסה חד-פעמית.
אני ממליצה בחום על כל אחד מקובצי הסיפורים של ג׳ומפה להירי (ובטוחה שארגיש כך גם לגבי הרומנים שלה, ברגע שאקרא אותם), אבל הקובץ הזה, ובמיוחד חציו השני, נשאר איתי מאז שקראתי אותו. שלושת הסיפורים האחרונים – שמלווים את הֶמה וקאושיק מההיכרות שלהם כילדים ועד לפגישה המקרית מחדש כמבוגרים – נפלאים אחד-אחד, ויחד הם יוצרים סיפור התבגרות ואהבה שובר לב.
אלי סמית היא אחת הסופרות החביבות עלי, כך שלא הופתעתי לאהוב גם את הספר הזה. יש פה הרבה מהנושאים שמעסיקים אותה גם בספרים אחרים (טכנולוגיה ומעקב, זהות, משפחה ואובדן, ובעיקר - שפה), אבל זה ספר ״קצבי״ הרבה יותר משאר הספרים שלה שקראתי - מקווה שהוא יהיה נקודת כניסה לכתיבה של הסופרת הנפלאה הזו!
בהתבסס על התיאור הקצר של הספר, חשבתי שאני לא הולכת להתעניין ב-Flesh. אבל כבר אחרי שקראתי את הפרק הראשון היה ברור לי שטעיתי לגמרי, וקיוויתי שהוא יהיה הזוכה בפרס בוקר (כשם שאכן קרה). זה ספר מינימליסטי וחסכני, שהרבה ממנו הוא במה שלא נאמר, כך שכל גילוי רגש או פרט אינטימי אפקטיבי הרבה יותר. הוא אולי לא בשביל כולם, אבל אני לא חושבת שקראתי ספר אחר שדומה לו.