הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
לאה גולדברג (1970-1911), מתוך הַאֻמְנָם, שפורסם לראשונה בפברואר 1943 בעיתון דבר והיה לאחד משיריה האהובים ביותר של כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970, אשר נפטרה ב-15 בינואר 1970.
"מצבו הרע של הסופר העברי אינו סוד בשבילי, עוניו ואי פרסומו זוהי מעשייה ישנה, לכתוב לא עברית - היא בשבילי כאילו לא לכתוב לגמרי; ובכל זאת אני רוצה להיות סופרת, ובכל זאת בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי, זוהי מטרתי היחידה", כתבה ביומנה בגיל 15 גולדברג, שהועידה את עצמה מילדות להיות סופרת עברייה. מאז, העשירה גולדברג את עולמנו בכאלף (!) שירים למבוגרים ואינספור יצירות לדור הצעיר, כתבה פרוזה ומחזות, תרגמה יצירות מופת, פרסמה רשימות ביקורת ומה לא? לציון יום השנה למותה, מבחר המלצות קריאה – למבוגרים ולדור הצעיר – מהשפע הגדול של יצירותיה, לצד יומנים שכתבה ושני ספרי ילדים של שהם סמיט על חייה ויצירתה.
