שיח לוחמים צוק איתן

כמה ימים לאחר שיצאנו מרצועת עזה, קיבלנו חופשה של יום בבית. אבא שלי הגיע ואסף אותי משטחי הכינוס ליד קיבוץ יד מרדכי. הדרך הביתה לקחה בערך שעה. הסתכלתי מהחלון וניסיתי להתרגל מחדש לצורות של הנוף. הבתים האפורים-הרוסים של עזה התחלפו במרחבים הצהובים-ירוקים של הנגב. כשהגעתי הביתה לרביבים, תליתי את נעלי הצבא על הכתף והתחלתי לשוטט בקיבוץ. שאלו אותי המון שאלות – אתה אותו דבר? איך היה? מה חשבת? לא הצלחתי לענות. זה לא זה ולא זה.

בוקר אחרי ישבתי בסלון של הבית שלי והסתכלתי לעבר החלון במטבח. לכמה רגעים דמיינתי איך היה נראה הבית אם מחלקת חיילים הייתה כובשת אותו. היכן היו ממקמים את העמדה של המאג? כמה שקי חול היה צריך בשביל למגן את החלונות? ואיך הוא היה נראה אחרי שמחלקה שלמה הייתה משתמשת בו שבועיים?

ניסיתי לגרש את המחשבות האלה ופתחתי את עיתון 'הארץ' שהיה מונח על השולחן. בעיתון היה סיכום גרפי ומפורט של המבצע – מספרי הנפגעים וההרוגים לשני הצדדים, החטופים והנעדרים, כמות הפצצות חיל האוויר, כמה פגזי טנקים נורו ליום. הנחתי אותו בצד, לא הצלחתי להתייחס ככה למלחמה. גם זה לא הסביר את מה שאני מרגיש.

בחופשה הבאה שלנו מהצבא נסעתי לתל אביב. חיפשתי מה לעשות ובדרך כמעט איבדתי את כל מה שהיה עלי: פלאפון, ארנק, חוגר. התיישבתי על ספסל ברחוב אלנבי והסתכלתי על אנשים העוברים מולי. זה כבר היה כמה שבועות לאחר סוף המבצע ובעיתונים הוא כבר כמעט לא נזכר. הרגשתי שהעולם ממשיך הלאה ואני נשאר מאחור. אצל מי הבעיה, חשבתי, אצלי או אצל העולם? ואיך אני אסביר מה אני חושב, איך אני אספר ככה שלא ייבהלו ממני או ירחמו עלי? אולי עדיף שאני אשמור את זה לעצמי? ומה בכלל אני רוצה לספר? אולי בכלל לא קרה שום דבר כל כך קשה?