לגמרי קלמנטיין

ברגע שהתעוררתי ביום שני בבוקר, נפלתי ב"בום" על הרצפה עם מחברת הציורים שלי. ציירתי פרה עם פֶּה מכופף למטה ונהרות של דמעות זורמים לה מהעיניים.

כשגמרתי, הפרה הזאת נראתה עצובה כל־כך עד שהעיניים שלי התחילו לבכות קצת. ניגבתי אותן כדי שאוכל להתפעל מהעבודה הנהדרת שעשיתי, ואז חייכתי.

כי כן, בהחלט הציור הזה בטוח ישבור לאבא שלי את הלב.

ציירתי עוד איזה מאה דמעות מטפטפות והוספתי כמה ברווזים ששוחים בשלולית של עצב־פרות. אחר־ כך התלבשתי והלכתי למטבח, שם כולם כבר ישבו ליד השולחן. "בַּמְיָה, אתה מוכן בבקשה להעביר את זה לאבא שלנו?" שאלתי והתיישבתי.

אחי, שמשוגע עכשיו על דינוזאורים, לקח את הציור בשיניים והעביר אותו הלאה.

"הממ..." אמר אבא. "רעיון לא רע. בכלל לא רע. פרה עם עיני צינור. זה יכול להועיל ל... אה, לכיבוי שרֵפות באסם, אני חושב."