מה טוב יותר לילדים/ות – חיבוק חם או סטנדרטים גבוהים? מדוע כשאנו חותרים לעבר מטרה, חשיבותו של המאמץ כפולה? כיצד יכול/ה כל אחד ואחת לפתח יכולת להט והתמדה בלי קשר למנת המשכל ולנסיבות? כיצד מתעוררת התעניינות שמתמידה כל החיים? תשובות לשאלות אלה ורבות אחרות בספרה של אנג'לה דאקוורת, פסיכולוגית וחוקרת באוניברסיטת פנסילבניה, הקובעת כי הסוד לכל מי ששואף/ת להצליח – הורים, תלמידים, מחנכים, ספורטאים ואנשי עסקים – אינו הכישרון שאנו ניחנים בו אלא שילוב מיוחד של להט והתמדה שאותו היא מכנה גריט (Grit).
דאקוורת שוזרת בין דפי הספר את סיפורה האישי כבתו של מדען שהעיר לה לא פעם שהיא "לא גאון" ואשר הפכה למדענית ומרצה מוערכת. היא מספרת על חוויותיה כמורה, כיועצת עסקית וכמדענית מוח, אשר פקחו את עיניה והובילו אותה להשערה שהצלחה אינה עניין של "גאונות" אלא של שילוב ייחודי של להט והתמדה לטווח ארוך, תכונות נרכשות שניתן לפתחן. היא מצביעה על תובנות מרתקות מן ההיסטוריה, מראה מה ניתן ללמוד מניסויים מודרניים על התנאים שבהם מושגים ביצועי שיא, ומפרטת את מסקנותיה מראיונות שערכה עם עשרות אנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן.
כילדה שמעתי הרבה את המילה “גאון“.
אבי הוא זה שהשתמש בה. הוא נהג לומר, לאו דווקא בתגובה למשהו, “את יודעת, את לא גאון!“ ההכרזה הזאת היתה יכולה להישמע מפיו באמצע ארוחת הערב, בזמן הפסקת הפרסומות במהלך הצפייה ב“ספינת האהבה“, או אחרי שהשתרע על הספה כדי לקרוא ב“וול סטריט ג‘ורנל“.
אני לא זוכרת איך הגבתי. אולי העמדתי פנים שלא שמעתי.
גאונות וכישרון העסיקו את מחשבותיו של אבי לעתים קרובות, כמו גם השאלה מי יותר חכם ומוכשר ממי. הטרידה אותו השאלה עד כמה חכם הוא עצמו. הטרידה אותו השאלה כמה בני משפחתו חכמים.
אני לא הייתי הבעיה היחידה. אבי חשב שגם אחי ואחותי אינם גאונים. לפי אמות המידה שלו, אף אחד לא הגיע לרמה של איינשטיין, ונראה שזה אִכזב אותו מאוד. הוא חשש שהמגבלה האינטלקטואלית הזאת תגביל את מה שבסופו של דבר נשיג בחיינו.
