בשכונה קטנה בעיר בינונית, שמש צהובה מחממת לנו את המחשבות שנודדות כמו ציפור שלא מתכוונת לחזור. לפעמים יושבים בצל של בנין שפעם היה לבן, והלב פועם את מה שהראש חולם. אנחנו נשארים בין שתיים לארבע, לשחק את כל המשחקים, לטפס על כל העצים, לרוץ את כל הדשא, לחמוק מכל הממטרות. ואפילו בערב, כשהשמש הולכת לזרוח על ילדים אחרים בשכונה אחרת בארץ לא מוכרת, אנחנו לא רוצים הביתה. צרצרים שרים, ולנו נשאר רק לחכות שמחר, הצבע הכחול יצבע לנו את השמים, ונחזור כמו תמיד, הילדים של הצהרים.
אביחי נזרי ולירון כהן גדלו יחד, מתחת לאותה השמש באותם צהריים, אותו כתם בחולצה אותו הבוץ בנעליים, הוא בשכונה שלו והיא בשכונה שלה. אביחי כתב ומחק מילים במחברת שורות, לירון ציירה במחברת חלקה צבעים וקווים וצורות. שנתיים עד שאמרו בסדר, הילדים של הצהריים יכולים להיכנס לדפים ולהתעטף בכריכה, אפשר לעשות מהם ספר.
את ספר השירים העדין והרגיש הזה ערכה המשוררת תהילה חכימי בהוצאה העצמאית טנג'יר - פרי שיתוף פעולה של קפה גיברלטר עם העמותה הצעירה "עמרם".
