בספר החשוב, שמכה גלים בשיח האינטלקטואלי במערב, טוענת חוקרת המגדר והתיאורטיקנית ג'ודית באטלר כי התקופה שבה אנו חיים מחייבת לחשוב על דרך חדשה לגמרי לחיות יחד בעולם - עולם של "שוויון רדיקלי", כהגדרתה. היא טוענת בזכות אי-אלימות לא רק כטקטיקה, אלא כצורת חשיבה שונה לגמרי על מי שאנחנו.
באטלר קוראת לניסוח אתיקה של אי-אלימות וחיבורה למאבק פוליטי רחב יותר לשוויון חברתי. לדבריה, אי-אלימות מובנת לרוב כמעשה פסיבי הנובע מאזור רגוע בנפש, או כיחס אתי אינדיבידואליסטי לצורות כוח קיימות. אך למעשה, אי-אלימות היא עמדה אתית שנמצאת בתוך התחום הפוליטי. התייחסות לאי-אלימות כאל בעיה אתית בתוך פילוסופיה פוליטית כוללת ביקורת על האינדיבידואליזם ומחייבת הבנה של הממדים הפסיכו-סוציאליים של אלימות.
באטלר מנתחת את האופן שבו מייחסים לרוב אלימות דווקא לאלה שנחשפים בצורה הקשה ביותר להשפעותיה הקטלניות, ומסתמכת על פוקו, פאנון, פרויד ובנג'מין בהרחבתה את הגדרתה של תופעת האלימות. זו לא מתגלמת, לטענתה, רק בפגיעה פיזית של אדם בזולתו, אלא בכל פרקטיקה שמחשיבה את חייו של אדם אחד כחשובים מאלה של אדם אחר. מדיניות אלימה, לדבריה, מחלקת את החברה לאנשים שחייהם יקרים יותר ופחות. אנשים שמותם הפוטנציאלי ראוי יותר או פחות לצער ולאבל. מבעד לעדשה הביקורתית שלה גם האֶבֶל הוא משאב, שהחברה מחלקת לפרטים החיים בתוכה על פי מפתח מוגדר - השתייכות לגזע, לאום, מעמד חברתי-כלכלי, מגדר ונטייה מינית.
