פמיניזם זה לכולם: פוליטיקה מכל הלב

בכל מקום אליו אני הולכת, כששואלים אותי מי אני ומה אני עושה, אני מספרת בגאווה שאני סופרת, תיאורטיקנית פמיניסטית ומבקרת תרבות.  אני מספרת שאני כותבת על סרטים ועל תרבות פופולרית ומנתחת את המסרים של המדיום הזה.  רוב האנשים מתלהבים ורוצים לשמוע עוד... לקהל המגוון שאני פוגשת אין כל קושי להבין מה אני עושה כמבקרת תרבות... אבל תיאוריה פמיניסטית - כאן השאלות נגמרות.  במקום שאלות, אני בדרך כלל שומעת עוד ועוד על עוולות הפמיניזם, על הפמיניסטיות הרעות: איך "הן" שונאות גברים, וש"הן" יוצאות נגד הטבע, ש"הן" כולן לסביות, ו"הן" גוזלות את כל מקומות העבודה ומקשות על החיים של גברים לבנים שכבר ככה אין להם שום סיכוי.

כשאני שואלת את אותם אנשים על הספרים וכתבי-העט הפמיניסטיים שקראו, על ההרצאות בנושא פמיניזם ששמעו או על הפעילוֹת הפמיניסטיות שהם מכירים, מתברר לי מתגובתם שכל הידע שלהם על פמיניזם ניזון משמועות.  הם מעולם לא התקרבו מספיק לתנועה פמיניסטית כדי להבין במה היא עוסקת ובשביל מה היא קיימת.  לרוב הם חושבים שפמיניזם פירושו חבורה של נשים כעוסות, שרוצות להיות כמו גברים.  הם לא מעלים בדעתם שפמיניזם קשור לזכויות - להשגת שוויון זכויות - שוויון זכויות לנשים.  כשאני מדברת על הפמיניזם שאני מכירה - באופן אישי וקרוב - הם מאזינים ברצון, אך בתום השיחה הם ממהרים להסביר לי שאני לא יכולה לשמש דוגמה, שאני לא דומה לפמיניסטיות "האמיתיות", שהן שונאות גברים, שהן כועסות.  אני מבהירה להם שאני פמיניסטית אמיתית, והכי רדיקלית שאפשר, ושאם הם רק יעזו להתקרב לפמיניזם, הם יראו שהוא לא מה שהם דמיינו לעצמם.