נשמתי שוכנת בגלות

מחוץ לארץ / רוני אפרת, פריז 2018

פעם אמרו לי, הפעם הראשונה שביקרת מחוץ לארץ היתה באיסטנבול, בגיל שלוש. מאז אני תמיד אומרת, הפעם הראשונה שביקרתי מחוץ לארץ הייתה באיסטנבול, בגיל שלוש. אין בי ולו קורט זכרון של העיר הזו, מלבד, אולי, שבריר מטושטש של תמונה שלי בכובע משובץ אבנים, ישובה בין אבא לאמא או בין אמא לאבא איך שלא יהיה בספינת תיירים, או שהכובע והספינה כלל לא היו באותה התמונה, והספינה היתה באילת. בפעם הראשונה שאמרתי שביקרתי מחוץ לארץ לא חשבתי, בכלל ובפרט, על שאין מילה כזו, מחוצלארץ, רק עם טעם אחד. והיום כששואלים אותי היכן ביקרתי בחודש אוגוסט, ואני רוצה לספר בעיניים מלוחות שביקרתי בים של דרום הארץ וגם בגשם של מחוץ לארץ אני אומרת, ככה ישר בלי קודים, ביקרתי במרסיי ובאוקספורד. כי לא קיים המחוץ של המחוץ. תעלות הערים מסכלות זו בזו את כל הגילים והימים וצועדות עמי צעדים ראשונים בין הים של אילת לאבנים של טורקיה ועד לחופי הנודיסטים של פאתי מרסיי. אני מנסה להזכר אם ישבתי בין לבין, אם לחוץ או נעים, בחוץ או בפנים ואם היו אי-פעם, או אינם, או לא עוד - התיירים, הכובע, הספינה. ואת מי עוד אוכל לבקש שתמצא בעבורי, שם, את התמונה.