הרודן, מאת מחבר אלמוני, ראה אור בצרפתית ובלטינית בלונדון בשנת 1870, ונקרא כאילו נכתב ממש בימינו ובשבילנו*.
כותב נמרוד אלוני בהקדמה לתרגום העברי מאת ראובן מירן:
רודנות, מסביר כותב החיבור שלפנינו, מתבססת ומתקבעת באחת משלוש דרכים: בירושה, בכיבוש אלים ובבחירות חופשיות. הסוג הנורא והמביש ביותר, שהוא חרפה לאנושיות ובו נתמקד, הוא זה השלישי, כמציאות של שִעבוד, אומללות, טרור ושכול שבני אדם מביאים על עצמם. מצד הרודן המשטר הרודני מסוג זה מתאפשר לא כפועל יוצא של כפייה ברוטלית ואכזרית אלא מצד אחד על ידי יצירת משבר, כאוס, קיטוב ושסעים בקרב העם ומצד שני על ידי הצגת עצמו כפתרון הגואל לכל הצרות והמצוקות, וקניית אמון הציבור בעורמה, שקר, בוגדנות, מניפולציה ונכלוליות. מבחינת הציבור הוא מתגשם באמצעות השבתת כישורי הרגישות, התבוניות והמצפוניות והיגרפות עיוורת, אצל אחדים נלהבת וקנאית ואצל אחרים נרפית והישרדותית, אחר קסמיו הכריזמטיים והמניפולטיביים של הרודן. ומבחינת המהות התוצאה היא קטסטרופלית: אישיותו הנרקיסיסטית של הרודן, אופיו המושחת, בוזו להיגיון ולהגינות, אפס עכבותיו ואנוכיותו המוחלטת מכוונים כולם לשרת רק אותו ואת אנשי שלומו ובהכרח "מופנים נגד המולדת" ומחבלים בטוב המשותף.
*כתב היד נרכש ככל הנראה בפריז במכירה פומבית שהתקיימה שם אחרי מהפכת פברואר 1848 שסילקה את המונרכיה והקימה את הרפובליקה הצרפתית השנייה.
בין אנשי הארץ המפורסמים בהיסטוריה, אחדים לא ראו לנגד עיניהם אלא את טובת מולדתם, ואילו האחרים לא ראו לנגד עיניהם אלא את תהילתם שלהם, את שאפתנותם האישית ואת תאוותיהם וחמדנותם. הללו יכולים להיות אנשים יוצאים מן הכלל או עלובי נפש, אך רק הראשונים הם אישים דגולים ותהא גאונותם של האחרים אשר תהיה: חוסר העניין האישי הוא הוא התנאי לגדלוּת.
לדספוט אין מניע אחר מאשר שאפתנות ועניין אישי. הוא נתון כל כולו ב"אני". כאן טמון סוד טבעו ובכך אפשר לראות את הביטוי הנמרץ והמוחשי ביותר ברודן האוזורפטור. הדספוטים האחרים נבדלים זה מזה רק בזמן או בהזדמנות.
