רומן פתאומי ורב עוצמה, המלבלב בין אליו האיטלקי, בן 17, לאוליבר האמריקאי, סטודנט שמתארח בחופשת הקיץ כאסיסטנט של אביו של אליו, בצפון איטליה של שנות השמונים של המאה העשרים.
לאחר הצלחת העיבוד הקולנועי - שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר וזכה לבסוף בפרס התסריט המעובד הטוב ביותר - רואה אור בעברית ספר ההתבגרות ההומואי קרא לי בשמך של אנדרה אסימן, סופר איטלקי־אמריקאי ממוצא מצרי־יהודי החי בניו יורק.
כתב בהארץ עמרי הרצוג: קרא לי בשמך ראוי להכרה ולהתפעמות שבהן הוא התקבל. הוא ספר שמשמש בן־לוויה; כמו האהבה שניצתת בין דפיו, גם הקריאה בו היא "כמו לחזור הביתה לאחר שנים במקומות רחוקים".
אם לא מאוחר יותר, אימתי?
"נתראה!" המילה, הקול, הגישה. מעולם לא שמעתי קודם לכן מישהו משתמש ב"נתראה" כדי להיפרד. זה נשמע אכזרי, לקוני ומזלזל, נאמר באדישות מוסווית של אנשים שלא מעוניינים לראות אותך או לשמוע ממך שוב. זה הדבר הראשון שאני זוכר ממנו, ואני יכול לשמוע את המילה עד היום. נתראה! אני עוצם עיניים, אומר את המילה, ושוב אני באיטליה, לפני כל כך הרבה שנים, הולך לאורך כביש הגישה שעצים נטועים מצדדיו, ורואה אותו יוצא מהמונית, חולצה כחולה מתנפנפת שצווארונה פתוח לגמרי, משקפי שמש, כובע קש, עור בכל מקום. לפתע הוא לוחץ את ידי, מושיט לי את התיק שלו, מוציא את המזוודה שלו מתא המטען של המונית ושואל אם אבי בבית. אולי הכול התחיל שם ואז: החולצה, השרוולים המקופלים, עקביו המעוגלים המחליקים החוצה מנעלי הבד השחוקות שלו, להוטים לטעום את שביל החצץ החם שהוביל אל ביתנו, וכל צעד כבר שואל, איך מגיעים לחוף?
