בגיל 93, מצוידת בחוכמת חיים, ידע עצום והומור צ'כי דק אך נוקב, יצאה רות בונדי (2017-1923) למסע מרתק שבו היא מלהטטת בין קורותיהם וכתביהם של מיטב הסופרים הצ'כים, שרבים מהם נחשפו לקהל הישראלי באמצעות תרגומיה. מקארל צ'אפק ועד האשק ו"החייל האמיץ שווייק", ממילן קונדרה ועד בוהומיל הראבאל, מיאן נרודה עד ואצלב האוול. וגם קפקא, כמובן.
בעזרת כל אלה, חוזרת בונדי בספרה האחרון גם לסיפור חייה - ילידת פראג, ניצולת גטו טרזין ומחנות הריכוז בירקנאו וברגן בלזן, עיתונאית, סופרת ומתרגמת, כלת פרס סוקולוב, פרס יצחק שדה, פרס ראש הממשלה ופרס טשרניחובסקי.
לכתוב בכובד ראש על הומור זה כמו להניח כנפי פרפר אדמירל מתחת לזכוכית מגדלת כדי לקבוע את הרכבם: המחקר עשוי להרחיב את הידע המדעי - אך יופיו יימחק, הוא לא יתרומם יותר.
ותיקי מפא"י התייחסו להומור בחשדנות, חשבו שהוא לא רציני, מקל ראש באיתני האמונה הרעיונית: כאשר באתי בשנת 1965 לבן־גוריון בשדה בוקר כדי לראיין אותו, הניף לנגדי אצבע מאשימה: "רות בונדי, רות בונדי, את לא השתתפת בשלושה בסירה אחת?" הודיתי בפשעי, על כך הגיב: "תיארתי לעצמי אישה פראית לגמרי." לצערי הרב אכזבתי את בן גוריון, הייתי רוב חיי נורמטיבית, אף שמילה זו לא היתה אז בשימוש. הציפיות מצד קהל הסטודנטים לשעשוע בתוכנית שלושה בסירה אחת הטילו עלי מועקה מתמשכת, שהומתקה רק על ידי שכר השתתפות בגובה משכורת חודשית של כתבת דבר השבוע.
