ספרו של ארז פרי בוחן את ייצוג מנגנון ההשמדה הנאצי כפי שהוא משתקף בקולנוע התיעודי הפוסט-מלחמתי; דרכו הוא מבקש לחשוף מבנים גלויים וסמויים של המנגנון הקולנועי המעידים על פוטנציאל האלימות והמניפולטיביות הגלומים בו.
במוקד הספר עומדים שלושה סרטי תעודה קאנוניים - לילה וערפל של אלן רנה; זיכרון הצדק של מרסל אופולס ושואה של קלוד לנצמן - שתיעדו לאחר מלחמת העולם השנייה את תהליך ההשמדה הנאצי.
חשיפת הממד האלים והמתעתע של המנגנון הקולנועי נעשית לתֶמה מרכזית בסרטים אלה, אשר מתלבטים תדיר בין מה ראוי "להראות" ומה ראוי "להסתיר", בשאלה כיצד ניתן ל"הראות" את מה שראוי "להראות", לצד השאלה מהם הגבולות האתיים והאסתטיים של הפרקטיקה התיעודית לאחר אושוויץ.
